שם המשפחה

תאמינו או לא, אבל לפי "בית התפוצות" קיימים כ-20,000 (!) שמות משפחה יהודים.
במשך רוב תקופת הקיום היהודי בתפוצות למרבית היהודים לא היו שמות משפחה. בדומה לתקופה המקראית, כל אדם נקרא בשמו הפרטי, ולפעמים גם בתוספת שם אביו, לדוגמא: יצחק בן דוד. "בן דוד" לא היה שם משפחה, אלא חלק משמו הפרטי של האדם, כאשר בנו כבר לא נקרא "בן יצחק" אלא "בן דוד".

השימוש בשמות משפחה אצל יהודים מופיע לראשונה במאה העשירית בצרפת, ספרד, איטליה, וצפון אפריקה. במרכז אירופה ובמזרחה, שמות משפחה נכנסו לשימוש במאה השש עשרה , בעיקר אצל משפחות ממעמד גבוה.

בסביבות המאה ה-18 החלו רוב היהודים "להדביק" להם שמות משפחה. הסיבות לכך רבות ומגוונות, ותלויות בנסיבות השונות בכל מקום ותקופה.

ניתן לחלק את שמות המשפחה למספר קטגוריות. בחלקן היהודים בחרו בעצמם את השם, וחלקן נבחרו ע"י השלטון המקומי באותה תקופה או ע"י הסביבה כשמרשמי האוכלוסין כבר החלו להכתב לצורכי מיסוי, זימונים לצבא וכו'.

היהודים השתמשו לרוב בשמות הפרטיים התנ"כיים  כמו למשל דוד, שמעון, יוסף, אברהם, יצחק וכו', אך למרות זאת הם העדיפו לשנות מעט את השם מתוך רצון להשתלב בחברה הלא-יהודית שבקרבה חיו, אך מצד שני רצו לשמור על המסורת.

שם תנ"כי בצליל גרמני

ישנן מספר דוגמאות לכך ש"שדרוג" שם המשפחה  שילב תוכו מסורת ורצון לא להתבלט בסביבה הגלותית. כך למשל הפך השם הפרטי התנ"כי נתן, לשם המשפחה נתנזון, שפירושו בגרמנית וביידיש – בן נתן. הסופית "זון" שיוותה לשם צליל גרמני. או למשל  השם הפרטי התנ"כי יעקב הפך לשם המשפחה ועקנין, שהוא שם חיבה והקטנה ליעקב בלשון הברברית. שינוי הצורה שיווה לשם צליל ערבי-ברברי.

בנוסף לכך לעיתים השתמשו בראשי תיבות כדי לשנות את צלילו של השם, אך לא את משמעותו. למשל כ"ץ, שפירושו כהן צדק, בן חמ"ו – בן חנניה מישאל ועזריה, ב"ק – בני קדושים, ד"ץ – דיין צדק.
הרבה תפקידים במסגרת הקהילה היהודית (כמו גבאי, חזן, רב, שוחט, מוהל) הפכו גם הם, בתרגום או בשינוי צורה או צליל, לשמות משפחה (כמו קנטור – חזן, שוב – שוחט ובודק, שור – שוחט ורב, ועוד).

אני פישר, הדייג

ישנם שמות משפחה שנגזרו משמות של מקצועות, בכל השפות, מהווים קטגוריה חשובה. לדוגמא טישלר (נגר בגרמנית), אטאר (רוקח בערבית), ועוד.

קבוצה גדולה אחרת כוללת שמות משפחה שנובעים משמות של מקומות המוצא או המגורים. לדוגמא: ברלינר, שפירושו מברלין, גרמניה; טולדנו, שפירושו מטולדו, ספרד; דמארי, מדמאר שבתימן, ועוד.
ישנם גם שמות שהיו במקור כינויים אישיים לגנאי, לשבח, או כינויים סתמיים: קליין – קטן (בגרמנית); רוט – אדום שיער, ג'ינג'י (בגרמנית); זע'ירי – נמוך (בערבית); טוויל – גבוה (בערבית), וכו'. השמות בקטגוריה זו הוצמדו בדרך כלל ליהודים על ידי השלטון. במקור היה השם הכינוי אישי של אחד מאבות המשפחה.

מי שכנס אדר

חודש אדר נחשב לחודש העברי בעל המזל הטוב ביותר. ניתן להגדיר זאת כך – אין זמן טוב יותר להיות בשמחה מאשר חודש אדר, וחג הפורים בפרט. כל העניין השמחה בחודש אדר הוא די מובן, המן, אחשוורוש, ושתי, עשרת בני המן וכו', אך אם נחזור טיפה אחורה, או קדימה, נראה שהיו מאורעות בהרבה יותר שמחים, או מרגשים, כמו יציאת מצרים למשל (הכולל את ים סוף, מן מהשמיים, מעמד הר סיני וכו'). אז למה דווקא חודש אדר? ולמה דווקא מגילת אסתר?

סימנו של אדר הוא דגים. ידוע שהדג פורה במיוחד, ומאותה סיבה נחשב גם לסמל פריון ולברכה. ההפך מברכה זה צמצום והגבלה. וכזכור, המן לא רק רצה לצמצם את קיומנו, אלא למחוק אותנו כליל, כמו קודמיו, והבאים אחריו, אך הקדוש ברוך הוא כרגלו בקודש, מנע זאת, והפך את הכמעט טרגדיה לשמחה גדולה (ע"ע יציאת מצרים, השואה וכמובן מגילת אסתר).

זה התחיל כשהפרסים ששלטו בבבל אחרי חורבן בית המקדש הראשון, שלטו על היהודים באותה תקופה, והמן – סוג של ראש הממשלה, הטיל גורל (פור – מכן נגזר שמו של החג – פורים), וקבע יום של השמדה המונית ליהודים. יום המזל של המן היה י"ג באדר. התאריך היה דווקא מוצא חן בעיני המן, שכן משה נפטר בתאריך ז' באדר. רק מה, שהמן לא ידע שז' באדר היה גם יום לידתו של משה רבינו. ואכן, בסופו של דבר, היום שהמן חשב שיהיה יום מותו הלאומי של עם ישראל, הפך להיות יום לידתו המחודשת. בסוף הידוע אפשר להזכר בכל י"ד באדר, בו אנחנו חוגגים את חג הפורים – החג היחיד שישאר גם אחרי שהמשיח יבוא, בע"ה, ויגאלנו משאר העמלקים וההמנים.

החודש, זה בדיוק הזמן להשכיח את הצרות ולשמוח כמה שיותר. לצאת, לבלות, לשמוח, לרקוד,ולעשות כל דבר שישמח את נשמתכם היקרה כל כך לקדוש ברוך הוא. השנה, בגלל שהשנה מעוברת, זכינו לשני חודש אדר, א' ו-ב', כך שהשמחה כפולה!

פרשת שבוע – פרשת תרומה.

שנאת חינם שקול כעברות החמורות ביותר.-היתכן?

בפרשתנו כתוב:"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

כידוע, בית המקדש הראשון נחרב על עבודה זרה, גילוי אריות ושפיכות דמים. לעומת זאת, בית המקדש השני נחרב על שנאת חינם. ואני למדתי מפה קל וחומר: אם בית המקדש הראשון נחרב על העבירות הקשות והחמורות ביותר שבתורה, ובית המקדש השני על שנאת חינם  משמע ששניהם שכולים כאחד! הדבר החשוב ביותר הוא בין אדם לחברו. וזאת למדנו מגדולי ישראל, שאמרו שאדם שלא מעריך ולא מכבד את בניו של הקדוש ברוך הוא, הוא לא שווה כלום! שמעתי סיפור מצמרר מפי מורי ורבי הרב ישראל הלוי שליט"א ראש ישיבת:"כנסת-ישראל",שפעם אחת יתארח "הבעל שם טוב" בעיר אחת, ובא הרב של אותה עיר לבעל שם טוב וביקש ממנו שיתארח אצלו בשבת. הרב התנגד ואמר שהוא לא נוהג להתארח אצל אף אחד, אך רב העיר היה בשלו. אחרי כמה זמן הסכים הבעל שם טוב להצעה, וביקש מרב העיר שכל מה שיאמר לו-יהיה מקובל עליו. בערב שבת הרב ביקש מרב העיר שיסיים מהר את הסעודה, רב העיר הסכים לבקשת הרב ותוך כמה דקות סיימו את "סעודת ליל שבת". רב העיר ניגש לבעל שם טוב ואמר:"עשיתי כבקשתך כבוד הרב, אך תמוהה אנכי? והלא שמעתי שהרב נוהג להדר ולהאריך בסעודת ליל שבת עד השעות הקטנות של הלילה, ואיך הרב אמר לי למהר בסעודה?" אמר לו הבעל שם טוב:"מיד תקבל תשובה". הבעל שם טוב קרא למשרתת של רב העיר, ומיד אמרה לו המשרתת:"תודה רבה כבוד הרב שבאת! אני אישה אלמנה ואמא לשני ילדים, ובכל שבת רב העיר מאריך בסעודה ואני מגיעה מאוחר לבית. בזכות זה שהגעת לכאן היום, אני יוכל ללכת מוקדם לבית היום". פנה הבעל שם טוב לרב העיר ואמר:"זו התשובה, אותך מעניין רק מעצמך ולא שהעוזרת שלך! עדיף למהר ולא לומר דברי תורה על שולחן השבת, ובתנאי שהמשרתת הזו תגיע לביתה מהר". הנה לנו דרכה של תורה! עדיף לכבד אדם מאשר "להדר" בשולחן שבת

חיים בר יוחאי