למרות שבפרשה עצמה ישנם המון סיפורי ניסים ונפלאות כמו מלחמת עמלק, המן שירד מהשמיים, קריעת ים סוף וכו', מייחדים עם ישראל את השבת לשירה, שמיוחסת לכל הדורות, כאילו אמרו אותה כעת.
לכל אדם יש את הדרך שלו לומר תודה לקדוש ברוך הוא. חלקנו בתפילות, בשיחות כנות, ואפילו ע"י שירה. אך השירה הזו נאמרה מתוך אמונה שלמה, ולא מתוך התפעלות הנפש למראה הנס. התפעלות הינה משהו רגעי שחולף אחרי זמן מה, אך את השירה אמרו מתוך אמונה שלמה החקוקה בלב.
מה שמיוחד באותה שירה הוא שהרי כל התורה נאמרה ע"י בורא עולם, וישראל שומעים ומאזינים, ואילו את שירת היום, אומרים ישראל, והקדוש ברוך הוא ופמלייתו שלמעלה מאזינים. קצת קשה לקלוט, אבל בדיוק כמו בשמיעת שיר טוב, כך הקדוש ברוך הוא מתענג עלינו, כשאנחנו שרים לכבודו את השירה. כך כותב הרב אליהו כי טוב בספר התודעה : "באותה שעה נתרוממו נפשות ישראל למדרגה עליונה שאין למעלה הימנה ונעשו לבותיהם מעיינות שופעים תורה וקול דיבורם כקול בורא עולם".
בשבת שירה ישנו מנהג יפה, שלאחר ארוחת הבוקר בשבת, אוספים את פירורי הלחם ומפזרים אותם בחוץ בשביל הציפורים )ועל אף שחלק מהפוסקים חלקו עליו שכן בשבת לא התירו לו להאכיל אלא בהמה וחיה שלו – בכ"ז נשתרש המנהג(. ומה הסיבה? משום שכשבני ישראל התחילו ללכת במדבר סיני לכיון ארץ ישראל, נתן להם הקדוש ברוך הוא מן מהשמיים, אך ציווה שבשבת לא יצאו ללקוט מהמן.
בשבת הראשונה, יצאו דתן ואבירם ופיזרו את המן של יום שישי כדי להפריך את דברי משה, אך אז שלח הקב"ה ציפורים מוקדם בבוקר, ואלה אכלו את המן שפוזר, וכך בעצם סוכלה אותה מזימה שמטרתה להציג את משה והקב"ה, כלא אמינים חלילה.
אגב, ישנה שאלה מעניינת לגבי שירת הים, איך כולם ידעו את המילים והמנגינה? הרי לא היו חזרות ומילות השיר לא הודפסו לפני יציאת מצרים. אז התשובה המבוארת היא שבני ישראל ביציאת מצרים זכו למעלת הנבואה. עד כדי כך שנאמר שראתה שפחה על הים בנבואה מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הנביא (יחזקאל שהתנבא על מעשה מרכבה). ומימלא מובן שכולם כיונו לאותה שירה .
בוא נכנס, הים כבר יקרע
לכל אדם יש רמת הביטחון בהשם מסויימת. יש כאלה שהולכים בעיניים עצומות, יש כאלה שהולכים בעיניים עצומות אך לעיתים פותחים אותם כדי לראות שהכל בסדר, ויש את הספקנים יותר שהולכים דרך העיניים ומנסים לבטוח באמצעות הראש והלב. בני ישראל האמינו ובטחו בהשם בעיניים עצומות. שימו לב, הים נקרע רק אחרי שכבר נכנסו למים כשהגיעו להם עד הצוואר (הגיעו מים עד נפש). נסו לתאר את הסיטואציה, המצרים מאחור, עם ישראל מתחיל להיכנס לים, המים מגיעים עד המותניים, מתקדמים עוד קצת ועוד קצת עד שכבר הכתפיים בפנים, ומשה ברקע צועק "כנסו חבר'ה, תכף תראו נס". וואו איזה אמונה!
ציטטה הרבנית ימימה פעם את ה"חזון איש" שאמר שישנם שתי הגדרות לביטחון, שפותחות את הים.
"ביטחון" פירושו: "אני לגמרי לא בטוח מה יקרה אבל אני לגמרי בטוח שמה שיקרה הוא לא במקרה. זה לא מקרה, זה מה' וזה מדויק". זו הגדרה ראשונה וללא ספק, זה מאוד קשה. כי ישראלים רוצים לדעת מה יקרה.
כשהמן יורד מהשמיים בפעם הראשונה, הם מגיבים כמו ישראלים: "רגע רגע, מן הוא? מה זה הדבר הזה?" וה' אומר: המן יראה כל יום אותו דבר. תטעמו! יהיה טעים, אני מבטיח".
וככה יש לנו כל כך הרבה שאלות ותהיות בחיים. זו האישה המיועדת עבורי או לא? זו הפרנסה שהכי מתאימה לי? האם זו ההשקעה הנכונה או לא? האם זה הטיפול הרפואי הנכון לילד הזה? מנין אדע?
אז זהו שהמתכון הטוב ביותר הוא להגביר את עוצמת האמונה והבטחון, ופחות להתחפר בהתלבטויות, בחששות וב"מה היה קורה אם". לשניהם יש מקום, אך המינון היהודי הוא המתכון הטוב ביותר.
פהשקווילים
לכבוד ראש חודש אדר, מכין לנו ארגון "אורות הלב" ערב מיוחד במינו בארוחת מלווה מלכה ומארחים את הרב רונן חזיזה להופעת "אש הקודש". הערב יתקיים בתאריך ה-6.2.16, מוצ"ש כח בשבט באולמי "אירועים ברון".
בתוכנית: 19:30 התכנסות וכיבוד עשיר. 20:00 שיעור של הרב יפתח סופר. 20:30 הרב רונן חזיזה. הכניסה לגברים ונשים חינם. לפרטים: 050-7412525 (דניאלה)
