כחובב טכנולוגיה, שעוסק לפרנסתו במקצוע מתחום ההיי-טק, נמשכתי מאז ומעולם לכל נושא הטכנולוגיה. זה התחיל במגה-סון, דרך טמגוצ'י ועד לסופר מחשבי-על ברמה הכי גבוהה שיש, ובקיצור לכל מכשיר עם מסך שמסוגל להפיק ידע, שעשוע ויכולות שאין לבני אדם.
כמו כל ילד ממוצע גם אני ביליתי שעות ביום מול הטלוויזיה, המחשב ושאר משחקי כף יד על סוללות, אך כנראה שאצלי הגבולות בשימוש לא היו קיימים וממש ויכולתי להפליג בהנאה עד כדי התמכרות.
כשאני מדבר על התמכרות הכוונה היא לא להפיכתם למוצרי יסוד, אלא לשימוש בהם בלי הבחנה בזמן, במקום או בצורך.
בכלל, נראה שרובינו מכורים לכל כך הרבה דברים מבלי לשים לב, מחשב, עיתונים, גרעינים, סיגריות, אופנה או כל דבר אחר, אך חלקנו הגדול מסרב להשלים עם העובדה מחשש להכרת המציאות שתגרום לשינוי בצריכה ובהתנהגות.
לשמחתי, הקב"ה חנן אותי הראייה טובה – פיזית ואישיותית. זה לא שיכולת הבחירה שלי תמיד מוצלחת, אך בכל זאת אני יודע לזהות את ההתמכרויות והשעבוד שלי לסביבה מסביבי.
איני בא להתרברב חלילה על ההצלחות שלי (יש לי עוד מגילות ארוכות לחיסול חשבונות עם המציאות), אך בכל זאת אציין כאן שלושה שאולי עושים לרובכם צרות עם הזמן הפנוי. מה שגורם לי לגאווה פנימית היא העובדה כי הגמילה שלי נעשתה לדברים הכי טריוויאליים להתמכרות, העולם הטכנולוגי.
אל-TV
בראשית שנות ה-90, כשערוץ 2 הניסיוני כבר שידר להמוני בית ישראל וכשהכבלים במת"ב החלו את שידורי המהפכה כבר הייתה לי טלוויזיה מחוברת לכל האמצעים בחדר. כמו ילד קטן שרוצה לאכול רק דברים מזיקים ולא בריאים, כך צרכתי באהבה את תוכניות הטלוויזיה. החל מסרטים מצוירים, עד תוכניות אירוח, ועל הדרך גם קלטות של סרטי בורקס, הגשש החיוור וכל שהזדמן לי בלוח שידורים. לא רק שהייתי צופה, אלא הייתי מקליט במכשיר הווידיאו שמילא לי את הספריות בבית בכל תוכנית אפשרית, החל מתוכניות אירוח כמו "לילה גוב", כולל סיטקומים כמו "איצ'ה" ועד תעמולת הבחירות, מידי בחירות. עוד לפני כל הממירים המג'יקים-מקליטים, הווידיאו היה המכשיר שעבר הכי קשה בבית. ההתמכרות הזו לא הפסיקה בהתבגרות וליוותה אותי עד החתונה.
אחרי שהתחתנתי, החלטתי שאם אני רוצה בית נורמלי שלא מושפע מלוח השידורים, עדיף לי לא להכניס ממירים, ואף קיבלתי החלטה (ואישור מאשתי) להוציא לגמרי את הטלוויזיה (שמחוברת כיום רק למחשב). מה אומר ומה אדבר, 7 שנים טובות עברו עליי בלי לדעת מה קורה בחוץ. כל כך טוב לי לשמוע אנשים שמדברים על תוכניות בישול, תוכניות ריאליטי ואיזו זמרת חדשה מצליחה, ואני… בכלל לא יודע על מה מדובר. נכון, אני עדיין מחובר לאינטרנט, אך שם אני בוחר בדיוק במה לצפות, מתי לצפות ואפילו אינטרנט רימון עוזר לי בסינון עמודים לא צפויים. נכון, יש תוכניות איכותיות, ויש דברים שחבל עליהם, לשם כך יש את יו-טיוב וגוגל, שמפנים אותי בדיוק למקום אותו חיפשתי.
פנים אמיתיות עדיף מהפייסבוק
לפני כשנתיים וחצי, באזור תשעה באב, קיבלתי החלטה להוציא את הפייסבוק מחיי, ואת התמונות שלי מהרשת. אז למה בכלל נכנסתי לשם? כי חשבתי שדרך הרשת באמת ניתן לשמור קשר עם חברים, ובכלל, ניתן להפיץ יהדות בצורה מושלמת. "העתק-הדבק" אחד שולחן לקיר של חברים שלך תמונה של הרב זמיר כהן, ובלחיצה אחת שלהם, זיכית אותם בשעה של קורת רוח בעולם הזה, מה יותר טוב מזה? אז זהו, שליצר הרע יש כרטיס כניסה חופשי לכל מקום בעולם, כולל לרצונות ולתכנונים שלנו. לעיתים מצאתי את עצמי מדפדף ביומן המסע של בת דודתי מכיתה ג', ולפעמים גם קראתי פוסטים לא מחמיאים שלא היו נכנסים לדפי הגמרא, בלשון המעטה. מה גם שהדבר התארך וגזל לי שעות בהן יכולתי ללמוד, להשכיל או סתם לכתוב לראות את ההרצאה של הרב זמיר כהן בעצמי. ומה עם כל החברים, אתם שואלים? את חברים קרובים באמת אני פוגש ברחוב, בעבודה, או בסלון בבית, ולא מאחורי מסך זכוכית.
תהיה חכם, קח טלפון רגיל
הסמרטפון (האייפון) היה תמיד חלום ילדותי. תמיד חלמתי שיהיה לי יומן, מצלמה, משחק טאקי ועכבר אלחוטי למחשב על כף היד. בתור חובב גדג'טים מושבע תמיד רציתי להכניס את כל הטכנולוגיה האפשרית לכף היד הזמינה שלי, וכן תמיד דאגתי להיות עם המכשיר החדשני ביותר. כשיצא האייפון, רצתי לקנות אותו ומאז לא הצלחתי לעזוב, אפליקציות, טוויקים (מחילה מכל המבוגרים שלא מכירים את המושגים) וכל מה שאפשר היה מנת כוסי וחלק משיחת היום בסלון עם החברים שבאו בעקבות סגירת הפייסבוק. בדיעבד זה היה אבסורד שהייתי קם עם האייפון, מתפלל איתו, ואף הולך לישון איתו, ככה שהוא היה מלווה אותי במשך כל היום, עד כדי שכך שאם לא הייתי מתייחס אליו במשך שעה, הייתי מיד שולף אותו מהכיס כדי לראות אולי יש איזה עדכון לאחת האפליקציות. עד שמתישהו התחלתי להבין שאני באמת מכור. זה הגיע כשלא הייתי מתרכז בישיבות בעבודה, לא בשיעורים בכולל, ולא תמיד שהילדים שלי שאלו אותי אבא, למה אתה לא עונה. באותו יום החלטתי שגם הוא הולך להיות שייך לעבר, וכך עשיתי, הצטיידתי במכשיר נוקיה (מעולה) ללא אינטרנט, אלא רק עם מיילים לצורך העבודה.
אולי רובכם יחשבו אחרת ויאמרו כי הבעיה היא לא במכשיר אלא בי, ואני טוען שיכול להיות, אך המציאות הראתה שאני לא מצליח להוריד את המינון, ולכן התוצאה הייתה התנתקות חד צדדית.
שורה התחתונה, לא באתי לספר את סיפורי האישי וגם לא באתי להטיל חרם על העולם הטכנולוגי, אלא למעשה לעורר מעט את המודעות העצמית שלנו לגבי התמכרויות. כל אדם צריך לשאול את עצמו למה הוא מכור, ומה גורם לו לבזבז כל כך הרבה זמן על חשבון דברים טובים יותר.
דווקא עכשיו, בימי פסח, כשאנו מזכירים את השעבוד שלנו לחומר, אנחנו צריכים לבדוק שוב אם הזנחנו את הרוח, אם הזנחנו את הסביבה, ואם השעבוד הלא כפוי שלנו לכאורה לחומר הוא אכן כפוי.
לפני שאסיים אוסיף הסתייגות קטנה, יכול להיות שבעתיד כן אצטייד שוב בסמארטפון, אך לפני שזה יקרה, אהיה בטוח כי לעולם לא אחזור לרמות השימוש כבעבר, ואולי באמת אדע להוציא את הטוב שבבריאה. חג שמח!