ניתן לתקוף את המושג "דרך ארץ" בפן היהודי בכל מיני זוויות, אך הפעם ננסה להבין אם אנו, אותם יהודים שמנסים ומשתדלים לשמור על מצוות התורה כבר איבדנו את סדר החשיבות, ומוכנים לדרוך על אותה דרך כדי לקיים עוד סעיף מחמיר בשולחן ערוך, ובסוף גם גורמים נזק תדמיתי קשה לתורה ולעולם היהדות
יש המון סיבות למה חילונים לא שומרים תורה ומצוות. אך רובם יוכלו להשתמש בתירוץ כי הם מכירים דתיים רמאים ונוכלים שממש לא עושים להם חשק ללכת בדרכם. אומנם זו לא הסיבה לאי שמירת המצוות, אך אם אפשר להישען על זה, מה רע? נפסיק להאשים אותם ונסתכל על עצמנו, נבין איך הם מסתכלים עלינו ואולי נצליח להשתנות ולשנות משהו בעצמנו. כשהם רואים שוב ושוב רבנים החשודים במקרי שוחד, גניבה, הטרדה ושאר מרעין בישין הם שואלים את עצמם "מה זה אומר על הדת עצמה?", "זה החינוך שהם מקבלים בדת? הרי אם אמורים לתת דוגמא אישית". לעתים מכאן הדרך למחשבות נוסח "אם זו היהדות – אני לא רוצה להיות חלק ממנה" קצרה. הרב יפתח סופר, המעביר מידי יום שיעור תורה בכולל חזון עובדיה מתייחס לנושא ונותן דוגמא: "אדם נכנס עכשיו לבית חולים ורואה את כולם עם חלוק לבן, אבל הוא יודע שלא כל מי שלובש חלוק לבן הוא מנתח לב. יש כאלה עם חלוקים לבנים שעובדים בחדר האוכל, יש כאלה שמעבירים מיטות של חולים וכן הלאה. כלומר, יש המון אנשים עם לבוש דומה, שלא מעיד על הרמה הספציפית של כל אחד מהם ברפואה. וכך גם בלבוש הדתי, אף אחד לא עושה ועדת קבלה למי שהולך עם לבוש דתי. הרי כל אחד יכול להיכנס לחנות הקרובה ולקנות כיפה וחליפה. אם נחזור לדוגמא הקודמת, אז כשאדם צריך לעבור ניתוח הוא נוסע לפעמים לגרמניה ולארה"ב כדי לעשות את הניתוח הכי טוב. אבל מה זה משנה כביכול? הרי כל הרופאים הם עם חלוקים לבנים. גם בארץ יש המון רופאים עם חלוקים לבנים, רק שזה כמובן לא מעיד על ידע או מקצועיות. לכן צריכים להבין שהלבוש האחיד לא אומר הרבה. לא כל מי ששם כיפה וציצית, זה אומר שהוא אחד מל"ו צדיקים. יש הרבה חוזרים בתשובה מתחילים ששומעים דרשות של רבנים, ומיד שמים כיפה וציצית, למרות שהם נמצאים בתוך כל העבירות שלהם. הם יוצאים לרחוב ומתנהגים בצורה לא נאותה, וכך מכתימים את כל השאר. המבחן האמיתי הוא לא סביב השאלה האם האדם מתלבש כך וכך, אלא האם הוא לומד תורה, ואיך בדיוק הוא מיישם את אותו לימוד. משם אפשר לבחון את ההתנהגות שלו".
הרב זמיר כהן, ראש ארגון הידברות, מעניק הסבר מכיוון קצת שונה, שמתרכז יותר בפרט שמתנהג בניגוד לדברים שאותם הוא אמור לייצג. "כשמדובר במעידה פרטית של אדם דתי שלא מתנהג כמצופה ממנו, צריך לזכור שגם ליהודי שומר מצוות יש יצרים", מסביר הרב כהן. "כאן צריך להבדיל בין שומר מצוות אמיתי שרק מועד לפעמים, לבין אדם שמתחזה לשומר מצוות, ומשתמש בתחפושת הדתית כדי להטעות אחרים או כדי להשתמש בקריאה למחאה שקטה, כהזדמנות לפרוק 'בהיתר' כביכול, את יצר ההרס השוכן באדם. יש פסוק שאומר 'אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא'. כלומר, לכל אדם יש מעידות לפעמים, לפי דרגתו הרוחנית. אבל הגדוּלה היא לדעת לקום מהנפילה. לכן כתוב 'שבע ייפול צדיק וקם', כי הוא לא נשאר בנפילה אלא מזהה את סיבת הנפילה, ומנסה לגדור כיצד לא ייפול שוב. אנשים כאלה אפשר להבין, כי בסך הכל כולנו בני אדם. אבל כשמדובר במתחזים לדתיים, שהם למעשה אנשים שבאופן שיטתי מתנהגים כנגד חוקי התורה, אלה אנשים שצריך כמובן להוקיע אותם, והם ראויים לכל ביקורת". הרב זמיר מוסיף ואומר כי "כל אדם צריך לבדוק מה הדת אומרת ולא מה הדתיים עושים. כלומר, צריכים להתחבר ליהדות עצמה, ולא לאלה שמשתדלים ליישם את היהדות. אם היהדות הייתה אומרת 'תפגע באחרים, תגנוב, תשקר', כמובן שהיה עלינו להתרחק מכך. אבל אף אחד לא חולק על העובדה שהתורה מחנכת לערכים נכונים, ושהיא אף הנחילה את הערכים האוניברסליים לכל האנושות".
צריך לזכור כי רוב החילונים מכירים את החרדים/דתיים בעיקר מהתקשורת לכן רק מי שבאמת חי בעולם הדתי או אפילו נחשף לעולם הדתי הרחב יותר, ולא רק לסיפורים שהגיעו לתקשורת, מספר שהוא נחשף דווקא לעולם של חסד, של התחשבות בזולת, לעולם שרחוק מאלימות, מאלכוהול, מפשע ומסמים. אך שוב, אם נחזור למראה של עצמנו, אנו צריכים להיות ערניים למעשים שלנו יותר ויותר ולשמש כתוצר המוגמר של הלכות התורה, ולא כמי שהופך את התהליך לעיקר והתוצאה לטפל.
פרשת השבוע – במדבר
כתוב בפרשה, "סביב לאוהל מועד יחנו". מצויים אנו בימים גדולים וכבירים, ימים שהם סגולה. מועדי ישראל אינם ציון תאריך היסטורי, זכר למאורע שהיה ואיננו. לא ולא. מעגל שנה יש, ואנו נעים בו ומקיפים אותו. ובהגיע אותו תאריך, נפתחים שערי שמים כאז ומקדם לאותה בחינה והארה. למשל: חג הפסח בו הייתה גאולתנו הראשונה, הוא זמן המסוגל לגאולה "בניסן נגאלנו ובניסן עתידים להיגאל". ראש השנה, בו נידון אדם הראשון על חטאו, נקבע יום זה ליום דין לדורות עולם. יום הכיפורים בו נמחל חטא העגל, היה ליום מחילה לדורות, חודש אדר היה לחודש טוב לישראל, וחודש אב לחודש שאינו כזה. וחג השבועות, הקרב אלינו, הן בו נפתחו לפני בני ישראל השמים ושמי השמים. "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו", וכל העם זכה למראות אלוקים ולדרגת נבואה ושמע את הקול מדבר אליו מתוך האש הגדולה. יום זה מסוגל לקנית אמונה משרשת ובהירה, להשגות מרוממות בהנהגותיו של בורא העולם, לפתיחת הלב בה ולהשגתה. ידוע המדרש שהסתובב הקדוש ברוך הוא בן העמים ושאל מי רוצה את תורתו כולם השיבו בשללה כי קשה תורתו ואין יכולים לקיימה. ובהגיע לעם האחרון, הלא הם בני ישראל כפה עליכם הקב"ה הר כגיגית, אם כך יוצא שבלית ברירה אמרו "נעשה ונשמע" ואם כך, קבלת התורה היא לא מתוך רצון אלא מתוך כפייה ומדוע אנו חוגגים על קבלת התורה? אלא צריך לומר, כשבני ישראל קיבלו את התורה ב ו' בסיוון, עדיין לא ידעו מה כתוב בתורה ואיזו יפה ומאירת עיניים היא כאשר אמרו: "נעשה ונשמע", לכן היה צורך לכפות עליהם, אבל אחרי שקראו את כל התורה כולה, ראו שמתוקה היא מדבש ואין דבר טוב יותר ממנה כי היא ההמשכיות של האדם בעולם הזה והכנתו לעולם הנצח, עולם הבא ויהי רצון שנזכה לשפע ברכה במהרה, ובא לציון גואל בברכת שלום על ישראל.
