היום ה-25 במאי , 2020

Select your Top Menu from wp menus

השם נתן. יהונתן גם…

בארץ ישראל ישנם כ-700 אנשים שמחכים לתרומת כליה. אי אפשר לפתור את הבעיה שלהם בעזרת דיאליזה. קשה להוציא את המילים מהפה, אך האמת המרה היא שרובם ימותו. לכן התורם כליה הוא צדיק אמיתי. אדם שעושה חסד ופשוט מציל חיים, פשוטו כמשמעו. 

תהליך התרומה הינו מורכב ולא פשוט, שבסופו הגוף "מחסיר כליה", ונשאר עם אחת, בתקווה שתשרת אותו כראוי עד סוף ימיו.  

התהליך מתחיל בכך שהתורם עובר מסכת בדיקות ארוכה ובדיקת התאמה האם הכליה שלו יכולה להיקלט בגוף אחר. לאחר התהליך הארוך ואישור משרד הבריאות, החולה והתורם יוזמנו לפגישה עם עובדת סוציאלית ועם פסיכיאטר, אשר יבדקו את כושרם הנפשי והסוציאלי לעבור את ההשתלה.  

גם אחרי ההשתלה לא נגמר הסיפור. האשפוז שלאחר ניתוח לתרומת כליה נמשך כארבעה ימים. 

לאחר כשלושה שבועות של מנוחה בבית ניתן, בדרך כלל לחזור באופן הדרגתי לפעילות מלאה. עם זאת מומלץ לא לעסוק בפעילות פיזית מאומצת בשלושת החודשים שלאחר הניתוח. 

תורם כליה חייב לעבור בדיקות רפואיות שגרתיות אחת לשנה. אלה יכללו בדיקות לחץ דם ובדיקות של רמת הקריאטינין בדם. 

אין ספק שמדובר במעשה אצילי, הן מבחינה מוסרית והן תורנית, זו זכות עצומה. בדרך כלל אנחנו מקיימים גמילות חסדים בעזרת הממון שלנו מעשר כספים, נתינת צדקה. במעשה זה יש חסד גדול לאין שיעור בגופו של האדם. הרב עובדיה יוסף זצ"ל סובר שיש מצוה בדבר "ואהבת לרעך כמוך", וכן "לא תעמוד על דם רעך", ועוד. 


בונה עולם 

המחשבות הראשונות לתרום כליה קיננו אצל יהונתן כבר שבע שנים, מאז שקרא כתבה של אמילי עמרוסי ב'ישראל היום' על עמותת מתנת חיים, ומאז חג הסוכות האחרון הבשילו להחלטה מעשית. תהליך ההתאמה, הבדיקות הרפואיות נמשכו ארבעה חודשים, אך החשיפה למהלך החלה לפני שלושה וחצי שבועות בהודעה שכתב יהונתן: "חברים יקרים. ברוך השם, לאחר בדיקות מקיפות, ובליווי עמותת "מתנת חיים", נמצאתי כשיר ומאושר לתרום כליה! 

בעזרת השם, ובתקוה שהכל יתקדם בסדר, באיכילוב, ביום שלישי ל' שבט (25.2) אתרום כליה לאח שלי, שעדיין איני מכיר… ובאותו זמן הבן שלו יתרום כליה לאח אחר שלנו (גם אותם עדיין איני מכיר…). שתי כליות, שני תורמים, לשני חולים שיקבלו מתנת חיים. ב"ה הצלחה ובריאות לכולנו, יהונתן". 

בסיפורים הקלאסיים מהאגדות אנו רגילים שהתורם מעדיף להישאר אנונימי, אך יהונתן מעוניין לשתף כמה שיותר, לספר על המעשה ולהגביר את המודעות למצווה היקרה הזאת.  

לפני שבוע כתב: "בעזרת ה' והשליחים שלו, בשבוע הבא אתרום כליה לאדם שעדיין אינני מכיר. אני מתרגש לקראת התרומה, ומייחל שהכל יגיע, יתבצע ויעבור בשלום. 

היו ששאלו (במפורש, ואולי גם בלי לומר לי…) מדוע פרסמתי על כוונתי לתרום לפני התרומה בפועל. 

גם אני שאלתי את עצמי את השאלה הזו… 

ראשית, מדוע לא לפרסם? 

  1. 1. "אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין…"- חשש מעין הרע, מזל רעוכו'…
  2. 2. צניעות- מטרת התרומה להציל חיים, ולא לפאר את התורם… כמו כן- הסיפור מביא לחשיפה של תחושות, כוונות, פחדים ותובנות אישיות, שבאופן טבעי הנטייה היא לשמור אותן "לעצמי".
  3. 3. עיקרון "מתן בסתר" שמגדיר את מעלת הצדקה הגבוהה ביותר (ולפיו- גם אחרי התרומה לא כדאי לספר).
  4. 4. "אל יתהלל חוגר כמפתח…"- חכה עד אחרי התרומה, ואז יגיעו לך ברכות…

 

אז למה, בכל זאת, כן לספר לפני התרומה? 

  1. 1. אני, באופן אישי, מאוד הושפעתי מסיפוריהם של תורמי כליה, וחולים שקיבלו תרומה- ודי ברור שבלי הפרסומים הרבים לא הייתי מחליט לתרום… 

נדמה לי שהתורמים היקרים שהתרחקו מאור הזרקורים או נשארו בעילום שם, השפיעו פחות על התנדבות תורמים נוספים. 

  1. 2. אם כבר יש תורם שמטבעו הוא "פתוח" לספר,חשוב שהסיפור יתפרסם, ויעורר גלים שאולי יעודדו תורמים נוספים.
  2. 3. בגלל חשיבות הנושא, והציפייה הגדולה שתהיה כמות גדולה של תורמים, כדי לקצר (לגמרי…) את רשימת הממתינים להשתלה,צריך להתגבר על הנטייה הטבעית להצניע, ולספר.
  3. 4. ב"מתנת חיים" אומרים שכחמישים אחוזים מהפונים הנכונים לתרום,נמצאים לא מתאימים. מאלו שכן מתאימים,לא כולם יסיימו את התהליך הארוך, הבדיקות המקיפות, החששות והפחדים, וחלקם לא יתרמו בסוף.  

לדעתי, גם התהליך שהם עברו הוא גדול, מבורך וראוי להערכה. 

כאשר רק מי שתרם בפועל מספר את סיפורו- אנו מפסידים כמחצית מהסיפורים על נכונות של אנשים, על התחושות, על ההתגברות. 

  1. 5. בגלל הדיסקרטיות והאנונימיות,התהליך כרוך במידה מסוימת של בדידות (והסתרה), ולפעמים זה קשה. ברגע שסיפרתי (רק לאחר אישור סופי של ועדת ההשתלות העליונה של משרד הבריאות), נעטפתי בהמון אהבה, אהדה, תמיכה וחיבוק, שזה כשלעצמו נותן המון כוחות. 

אם נהפוך את תרומת הכליה לתופעה רווחת ומקובלת, והמעשה ייתפס כערכי ומוערך, אך גם פשוט ונפוץ, יהיה קל יותר לשתף, להתלבט, לברר, ולצעוד יחד בדרך המיוחדת הזו. 

  1. 6. כמחנך, אני עובר בין כיתות בית הספר ומספר על הכוונה לתרום. מתגובות התלמידים אני משתכנע שחשוב לשתף גם בזמן התהליך.כשמגיעה לתלמידים "דמות מופת"- שכבר עשתה משהו גדול,עלול להיווצר ריחוק של "זה משהו גדול מידי עבורנו", ומתאים רק ליחידי סגולה. לעומת זאת, כאשר שומעים על הכוונה, יחד עם התחושות, זה יותר "אנושי", יותר "קרוב" אלינו וקל יותר להזדהות עם זה. 

אני מתרגש כל יום, לפעמים עד דמעות, מתלמידים שניגשים אלי ואומרים שיתפללו לרפואת המושתל ולרפואתי, או מתלמידת כיתה א' שאומרת לי שכשתגדל "גם אני ארצה לתרום כליה…". 

מעוניין, אך חושש?! זה בדיוק אני! 

ערב הניתוח, למרות המתח הטבעי יהונתן התפנה לענות על מספר שאלות 

 

מה הטריגר שגרם לך לתרום דווקא עכשיו בגיל 49? 

"בחג הסוכות האחרון חגגתי יום הולדת 49, ובעלון פרסומי של עמותת "מתנת חיים" קראתי על תורמים שהחליטו לתרום דווקא בגיל זה, כי מעל גיל חמישים הביורוקרטיה ודרישות מערכת הבריאות הרבה יותר קשות. נכתב שם גם שמי שסובל מהשמנת יתר (b.m.i. גבוה) אינו יכול לתרום. כיוון שמאז פסח עשיתי דיאטה (בליווי ובסיוע של עינת לב ארי) וירדתי עשרות קילוגרמים, החלטתי ש'הנה, עכשיו זו הזדמנות להגשים את החלום שקינן בי שנים'. 

מילאתי טופס פנייה אינטרנטי באתר מתנת חיים, שאלו אותי האם ברצוני לתרום למישהו מסוים, או שיש לי העדפות מסוימות לגבי זהות  הנתרם. אמרתי להם "אני נותן לכם את הכליה, תחליטו אתם מי הכי צריך, מי הכי מתאים,  ואני אזרום עם מה שתחליטו". חשוב לציין שאם לתורם יש דרישות או בקשות מיוחדות, זו זכותו המלאה, ויתחשבו בכל בקשותיו. 

 

למה לתרום למישהו שאתה לא מכיר? אולי יש אנשים שזקוקים לכליה ואתה תעדיף לעזור להם? 

"כשפניתי ל'מתנת חיים', לא הכרתי באופן אישי חולים הזקוקים לתרומה, ולא עלתה אצלי השאלה האם להעדיף אותם על פני מישהו אחר. 

תהליך הבדיקות, שלעיתים לוקח זמן ממושך, עבר אצלי במהירות, ותוך כמה שבועות נמצאתי כשיר לתרומה, ואף נמצא לי חולה: אברהם, שבנו גיא מעוניין לתרום לו, אך אין ביניהם התאמה. במתנת חיים "שידכו" כך שאני אתרום לאב, ואילו הבן יתרום לחולה אחר, בהצלבה". 

איך הגיבו הילדים? האישה?  

"אישתי הלכה איתי יד ביד מרגע שהחלטתי על התרומה, ובלי תמיכתה לא הייתי מסוגל לתרום. באופן טבעי יש חששות ופחדים, אך התגברנו, כל אחד בדרכו. לאורך רוב התהליך שמרנו על דיסקרטיות מלאה, ומלבד רופאת המשפחה שלנו, דר' גלושקו, לא ידעו על כך בסביבתנו. לילדינו הבוגרים סיפרנו בערך לפני חודש וחצי, והם קיבלו זאת בהתרגשות, מהולה בחשש כמובן, אך גם בטבעיות של "לתרום זה בחינוך שלנו". את שני ילדיי הקטנים, בכיתות א' וד', הכנתי בכך שבמשך כמה שבועות סיפרתי להם על קשייהם של חולי כליות, ואחר כך על כך שיש אפשרות להשתיל כליות מן המת, ומן החי. 

לפני ארבעה שבועות, לאחר שקיבלתי אישור סופי מהוועדה העליונה של משרד הבריאות, סיפרנו גם לקטנים על התרומה, ואחרי כמה ימים סיפרתי זאת לחבריי בעבודה, בקהילה ובפייסבוק. לנכדתי בת השנה לא סיפרתי עדיין". 

 

מה אתה יכול לומר למי שמעוניין אך חושש? 

"מעוניין, אך חושש? זה בדיוק אני!, אני מאוד מעוניין, ומאוד מאוד חושש. אתמול צחקתי עם הילדים שאמא נוסעת איתי לניתוח כדי לתת לי יד בשביל שלא אברח… 

צריך לתת לתהליך כזה להבשיל, לשקוע. בשיחות הראשונות שהיו לי עם הרופאים השונים באיכילוב, היה נראה שהם מנסים דווקא להפחיד אותי ולגרום לי לא לתרום… מסתבר שהם מחויבים לנהוג כך, להסביר את כל הסיכונים האפשריים (אפילו את האפסיים) ולגרום לתורם לחשוב אלף פעמים לפני ההסכמה לתרום. אני מברך אותם על כך שהכריחו אותי לבחון עם עצמי שוב ושוב ולהגיע להחלטה ברורה. חשוב מאוד לשמוע את סיפוריהם של תורמי הכליה, ועל ההחלמה המהירה שלהם. זה מחזק מאוד. בעזרת השם, ניתוח התרומה יתקיים מחר בבוקר, ועדיין איני יודע מתי אפגוש את החולה שלי, לפני הניתוח או אחריו, אך אני באמת מרגיש כבר שהוא אח שלי". 

 

גומל טובות 

ביום שלישי האחרון, יהונתן נכנס לניתוח ועבר אותו בהצלחה. כמה שעות אחריו הוא כבר שלח סרטון בוואצאפ בו סיפר: "שלום לכולם, השעה 16:00, ל' בשבט, תש"ף. התעוררתי בבוקר עם שתי כליות, עכשיו אחרי הניתוח נותרה אחת. טיפה כאבים אך מרגיש בסדר, אושר גדול, השליחים שלהקב"ה עשו את משימתו. תודה לכולם על כל התפילות, העידו ד, התמיכה, המחשבות. ובע"ה נשכח עוד מעט שאני חד כליה. חודש טוב". 

לסיום, בנימה אישית, אפשר ללמוד מיהונתן מהי אצילות, חסד ואהבת ישראל. גם אם לא כולנו התשכנענו לתרום כליה לאדם אנונימי, נוכל לחשוב ולהרהר כיצד אנחנו עושים טוב לאחרים, גם מבלי לקבל בחזרה.  

 

אולי יעניין אותך

Bottom ad