דמותו של ישו, לפחות עבור יהודים שאינם מחוברים לתורה ולמצוות, אפופה בלא מעט מסתורין. רבים חושבים שאם הוא היה יהודי זה מעניק לו חסינות מפני ביקורת. נראה גם שחומרי התעמולה של הנוצרים והיהודים המשיחיים למיניהם מצליחים לבלבל חלק מהיהודים, שלא ממש מכירים את המקורות היהודיים בכל הנוגע לישו.
ישו היה תלמידו של רבי יהושע בן פרחיה. חז"ל אומרים עליו ש'הקדיח את תבשילו'. יש הרבה מקומות בששת סדרי המשנה שבהם הוא מוזכר. הגמרא מביאה את הביטוי 'פושעי ישראל בגופם' ומכלילה אותו בפנים. ישו היה יהודי, תלמיד של תנא, וידע הרבה דברים. בין השאר הוא ידע גם את השם המפורש של הקב"ה, ודרך זה הטעה את עובדי האלילים הנבערים באותה תקופה, אחרי שעשה להם קסמים והלך על המים בטבריה. מכוח הסיטרא אחרא (הטומאה) שהייתה לו, המונים נהרו אחריו. חז"ל קוראים לו 'אותו האיש', ואומרים שראשי התיבות של שמו הם 'יימח שמו וזכרו'"
מייסד הסטייה מהיהדות
ישו נחשב כמייסד, והפיץ את הרעיונות שלו הלאה. הרעיונות שלו היו שאלוקים חלילה מאס בעם הנבחר, ועכשיו החליט לקחת לו עם חדש. לכן מעכשיו פותחים דף חדש. הוא קרא לזה 'הברית החדשה'. הנוצרים מודים בברית הישנה, רק אומרים שבשלב מסוים היה איזה סוויץ'. זה מנוגד כמובן לתורה עצמה, שבה נאמר בפירוש שהקב"ה לא יעזוב את עם ישראל. אבל בכל אופן, משם ישו החל לטעון שהוא המשיח החדש, כולל כל מיני תיאוריות של שילוש ובן האלוקים. בסופו של דבר נוצרה הנצרות שהיא דומה, ויש יגידו חיקוי, של היהדות. יום ראשון במקום שבת, העבודה של האפיפיור עם 'לחם הפנים' שהוא חיקוי של לחם הפנים שהיה במקדש, וגם הקטורת והעשן היא חיקוי של העבודה בבית המקדש. הכל זה בעצם העתק-הדבק מאוד לא מקורי ולא יצירתי במיוחד. הם לקחו דברים שונים מהיהדות, והשתמשו בהם כמו שנראה להם.
האם באמת היה רשע?
בתחילת דרכו הוא היה תלמיד ישיבה אך ביום מן הימים הרב ותלמידיו התארחו באיזו אכסניה, והרב שיבח ואמר 'מה נאה אכסניה זו'. ישו, עם מחשבתו הפסולה, חשב שהרב מתכוון שבעלת האכסניה נאה. ואמר לרבו שבעלת האכסניה לא נאה, שהרי עיניה טרוטות, כלומר פוזלות. כששמע הרב כך, כעס מאוד, אמר לו 'רשע, הרי כתוב בתורה 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", נידה אותו וסילקו מהישיבה. אבל ישו בא לרב כמה פעמים וביקש מחילה. למרות זאת הרב לא מחל לו, עד שיום אחד החליט בלבו 'אם הוא יבוא היום, אמחל לו'. ישו אמר לעצמו 'אם הרב לא יסלח לי היום, אלך לעבוד עבודה זרה'. כשהגיע לבקש מחילה, הרב היה באמצע קריאת שמע, והוא רמז לישו עם היד שימתין לו, אבל ישו חשב שהרב אומר לו להסתלק, הלך ונעשה מה שנעשה.
אזכור נוסף שלו מופיע בגמרא, במסכת גיטין. לפי הכתוב, כאשר אונקלוס רצה להתגייר, הוא העלה באוב, כלומר בסיאנס, את בלעם וטיטוס. שניהם, שהיו גויים, יעצו לו לא להתגייר. ישו, לעומת זאת, אמר לו 'לך והידבק בהם. כל הנוגע ביהודי, כאילו נוגע בבבת עינו של הקב"ה'.
למרות שישו מוזכר בגמרא (לגנאי), לעולם לא מוזכרת הלכה בשמו. "אמו של ישו זינתה עם גבר בשם פנדירא, בהיותה ארוסה", הכתב בגמרא בנוסף לכך שהיה ממזר. בתלמוד, מסכת סוטה עמוד מז, ב, מדובר על אודות ישוע, תלמידו של רבי יהושע בן פרחיה שירד אתו למצרים בערך בשנת ג'תר"נ. הסיפור שלו מתחיל לפי התלמוד במה שנתן עין בנושאים לא צנועים, ומזה התדרדר לעבודה זרה, וכישף והסית והדיח והחטיא את ישראל. סופו נגמר במה שתלו אותו ואת חמשת תלמידיו בערב הפסח, כפי שמסופר בסנהדרין (מג, א) באריכות.
כמו כן, יש אזכור לישו, ולדעת כמה מכותבי הדורות הוא ישו אחר, שהיה ממזר. בהקשר הזה, היה יהודי מפורסם בזמנו של רבי עקיבא ששמו פפוס בן יהודה. ההקפדה והקנאות המופרזת של פפוס על אשתו הביאה בסופו של דבר לכך שהיא זנתה תחתיו, וברש"י מובא ששם אשת פפוס היה מרים. במסכת כלה מבואר כי יוסף פנדירא מנצרת בעל אותה כשהייתה נדה, ונולד ישו שהיה ממזר ובן הנדה.
לסיכום. ברור שאיש בשם ישו הנוצרי היה קיים אי פעם, וכפי שבא זכרו בתלמוד ובמדרשים, אלא שבהרבה מהדורות צונזרו הדברים על ידי הצנזורה אשר ביקשה למחוק את הזיכרונות הלא מחמיאים על מייסד דתם, אבל אין בכל המקורות והקדומים ואף לא באוונגליון רמז או זכר לדבר שהחזיק עצמו לבן אלוקים או דבר הקרוב לשטויות אלה. כמו כן, לא נזכר באוונגליון שישו ציווה על אי קיום מצוות התורה. ניתן לקבוע שישו עמד בראש כת אחת מן הכתות שצצו כפטריות אחרי הגשם בשלהי בית השני, כל אחת בשל סיבה אחרת שלא קיבלו את הסמכות של הסנהדרין של הפרושים, והודות לכישרונותיו הוכר ישו כסמכות עליונה שגרמה להתלקטות נערים סביבו שהיו לו ל'תלמידים' שלימד להם את תורותיו. יש לזכור שישו בעצמו לא הכריז על עצמו אלוקות, או דבר על טבעי. הוא עבד עבודה זרה בעצמו, והסית והדיח גם מבני ישראל שיעבדו עבודה זרה. כמו כן, הוציא כשפים ממצרים (מסכת שבת קד, ב), והביא עימו כמה מיני כישוף לארץ ישראל כמבואר בתלמוד, שבאמצעותם עשה עצמו למחולל נפלאות, עד שלבסוף נסקל בערב פסח כדין מסית ומדיח. הנצרות שבאה אחריו, שנבראה בליבו של פאולוס, טוותה את קורותיה סביב דמותו של ישו שמצאוהו בתלמוד כפורש מן הציבור, ותלתה את עצמה ב'אילנו'.
