היום ה-04 בנובמבר , 2018

Select your Top Menu from wp menus

האיש וההגדה

"הפסח הזה יהיה חג עצוב, זו הפעם הראשונה שאבא לא יהיה אתנו בליל הסדר" אמר לי יואל בנו של דוד מורה בשיחת הטלפון לפני החג. "הזיכרון הכי חזק שלי ממנו זה הארוחות המשפחתיות, את ליל הסדר הוא ניהל בצורה מופתית, מלבד  הקראת ההגדה, הוא שילב חידוני טריוויה, ככה שגם הצעירים והמבוגרים יכלו להתחבר, אבא היה איש חם שתמיד היה שם בשבילי והוא חסר לי מאד".

יואל (40) שעובד כעו"ד במנהל מקרקעי ישראל הוא בן הזקונים של דוד מורה. הבן הבכור יובל רואה חשבון, יעל הינה עורכת דין, ויגאל מהנדס בניין, כל ילדיו של מורה מתגוררים עם משפחותיהם במרכז הארץ. כשפניתי ליואל ובקשתי שיספר לי על אביו הוא היה נרגש, "אבא כתב ספר על חייו, בשנים האחרונות הוא ישב וכתב את כל מה שעבר עליו מאז שהיה ילד, אשלח לך את הספר שתקרא".

ואכן, כשקבלתי את הספר "מורה דרך" שאותו ערכה כלתו לימור מורה, נחשף בעיני חלון דרכו ניבטת התפתחותה של קריית שמונה מימי חלסה ועד הפיכתה לעיר, השפעתו של מורה ניכרת בכל. מהיום שהתחיל כמורה במעברת חלסה, תרומתו העצומה להקמת מערכת החינוך בקריית שמונה בשנים בהן ניהל את בית ספר "מגינים" ועד היום שבו החליף את אשר ניזרי ז"ל בתפקיד ראש המועצה. שנים של מאבקים, תככים אינסופיים, אבל לצד כל אלה, עשייה בלתי פוסקת החל  מהבאת מפעל אלקטו-גליל לקריית שמונה, ההצעה והלווי להקים את שכונת הוורדים, ובנית רכבל צוק מנרה. דוד מורה כיהן כעשר שנים בתפקיד ראש המועצה של קריית שמונה. השנים 1963- 1973 היו שנים לא קלות בקריית-שמונה, קטיושות ומצב ביטחוני מתוח ולצד כל אלה עיירה רחוקה ששוכנת על הגבול הצפוני עיירה בתחילת דרכה. מורה היה ראש עיר אהוב שהצליח להשפיע החל מעריסתה של חלסה ועד התהוותה לעיר.

"היום נדהם אני ומתקשה להבין מה הניע אותי אז", כתב מורה במבוא של ספרו: "מניין שאבתי את הכוחות לנהל מאבקי איתנים בעקשנות כה רבה? כלום היה זה מחויב המציאות? הייתי אז שמח בחלקי, וחלקי היה עם התורמים והמעודדים ולא עם המקוננים והמלינים. הייתי בין המסייעים ולא בין הנזקקים לסיוע".

כשפרש מתפקיד ראש העיר בשנת 1977מונה מורה למנכ"ל החברה לפיתוח קריית שמונה. החברה שבתחום אחריותה נבנו קולנוע חרמון וקולנוע שניר. רוב מניות החברה היו בידי החברה לפיתוח והשאר בידי שותף פרטי אלימלך בידרמן (ז"ל) שבא מתל-אביב לאחר שמכר את חלקו במאפיה המשפחתית והשקיע את כספו בחברה החדשה. זו התקופה שבה נפרדו תושבי קריית שמונה מצריף העץ של ההסתדרות ששימש עד אז כקולנוע. "בהפסקות הסתובב בידרמן ללא לאות במעברים באולם כדי שלא יעשנו בו. זה היה המקום היחיד בעיר שבו הקפידו על אכיפת החוק האוסר עישון במקומות ציבוריים". 

 

                 

 

 

ילד יתום

בספרו של מורה הוא כותב: "הגעתי מעיירה קטנה בדרום עיראק, ממשפחה דתית, כבן של רב. בגיל רך התייתמתי משני הורי, ואחי, אהרון, איש אחראי ומסור בעל לב חם, גידל אותי, חינך והביאני עד לשערי האוניברסיטה בבגדד. לידו סייעה אחות מסורה וראויה להערכה, נעמי, שניהלה את הבית ביד רמה. שניהם יצרו בית חם, ששררו בו נימוסים וכבוד הדדי, אבן שואבת לאורחים, מקום שנעים לחיות בו".

וכך הילד שגדל בלי אב ואם עלה לישראל בגיל 30 במסגרת מבצע "עזרא ונחמיה". בספרו מתאר מורה את כל חבלי הקליטה של אותן שנים. משער העלייה, מעברת כפר סבא, ועד הסמינר למורים בקיבוץ נצר סירני. בשנת 1951 עלה מורה על אוטובוס בתחנה המרכזית של חיפה לחלסה. אתו היו עוד חמישה מורים צעירים: עזרא דנוס ז"ל, אברהם ואליהו שמש, יעקוב כרמי, ויצחק מורה.

על השנים הראשונות כמורה הוא כתב בספרו "העבודה בבית הספר הייתה מאתגרת ומייגעת. התנאים היו קשים: מחסור חמור בכתות לימוד, בציוד לימודי ובאמצעי המחשה. הייתי נוטל אבן ושואל: מה יש לי ביד? זו אבן. גדולה? קטנה? בינונית? חלקה? מחוספסת? עגולה? מצולעת? אבן בזלת? אבן צור? והרי לכם שיעור בהקניית מילים".

צריך לזכור כי התקופה שבה מדובר הינה תקופת המעברה, לילדים רבים היו אלה המילים הראשונות שלמדו בעברית. אחרי שחינכו את הדור הראשון כך, התפנה מורה וחבריו לעצב את הדור השני ולשלבם במעגל העבודה והיצירה.

 

                    

 

אהבה

 

אחרי שנים כמורה נבחר מורה לנהל את בית ספר מגינים. הוא עדיין היה בחור רווק וזאת לאחר אהבה נכזבת עם פנינה מורה צעירה ונאה, "קבעתי לי כלל ברזל",  הוא כתב בספרו, "מורות בבית ספרי הן מחוץ לתחום הרומנטי. אמנם בכל שנה התחברתי עם מורה נאה, אך כבר בימים הראשונים של החברות חזרתי ושיננתי באוזניה שמבחינתי הקשר אינו מחייב".

את אהבת חייו הוא הכיר בגיל 35 דרך קרובת משפחה, היא הכירה לו את נעמי ז"ל "שהייתה אישה מיוחדת מאד, שונה מכל אלה שהכרתי: יפה, חכמה ואינטליגנטית במיוחד. זוהי הבחורה שאיתה אני רוצה לחלוק את חיי". נעמי התקבלה לעבוד בסניף בנק לאומי בקריית שמונה ומורה התפנה לחסל את שרידי המעברה.

אחרי שנים בתפקיד ראש העיר עבר מורה לנהל את החברה לפיתוח ואז פרש לגמלאות. "הייתי משוחרר מפעילות ציבורית, מנסה ליהנות ככל האפשר. רעייתי נעמי המשיכה לעבוד בבנק ודחתה הצעות לפרישה מוקדמת לגמלאות", הוא כתב בספרו "היא הייתה מסורה לעבודתה: מעולם לא נטלה חופשות מחלה, וגם כשלקתה בהצטננות חורף, לא נעדרה. העבודה בבנק הייתה כל תכלית חייה. יום אחד במפתיע חשה נעמי ברע ואושפזה שלושה ימים בצפת. הרופאים הבחינו אצלה התקף לב קל".

בעת חופשה בהרצליה של הזוג מורה, עברה נעמי התקף לב נוסף שממנו לא התאוששה. בשנת 1995 היא נפטרה בבית חולים בכפר סבא.

"היה זה אסון כבד שניחת עלינו לפתע, ללא כל התרעה. איבדתי בין לילה את היקר לי מכול: אישה צעירה, עדיין בגיל העבודה, חכמה מלאת חיים, שהיטיבה ללכד את כל המשפחה. בתום ימי האבל החליטו ילדיי למנוע ממני לשוב לקריית שמונה ולחוות את האובדן בגפי. בחלומותיי הגרועים ביותר לא יכולתי לצפות לסיום כה טראגי למגוריי בקריית שמונה ולנטוש את העיר במפתיע וללא כל הכנה מוקדמת. המסך ירד על שלושים ושמונה שנות חיים בעיר שאהבתי, ושלנצח אשא עמי את הזיכרונות היפים שצברתי שם".

 

 

השיקום

 

שנה וחצי אחרי מותה של נעמי עברו על מורה בייסורים. "הלילות היו קשים מהימים והחיים הפכו לאפורים. התנזרתי מבידור, מקולנוע, מהצגות תיאטרון שבהם אהבתי לצפות".

בחלוף הזמן הוא מצא כוח לקום ולשנות שוב את אורח חייו. וזאת בזכות היכרותה עם אביבה ויינשטיין אלמנה שהכיר. איתה הוא חש שהוא רוצה לבלות את שארית חייו. שש עשרה שנים נמשך הקשר בינו לאביבה קשר של חברות יפה ואמיצה, שנים של בילויים משותפים, מפגשים חברתיים ונסיעות לחו"ל.

לפני כחודש בגיל 89 נפטר דוד מורה בית חולים במרכז הארץ.

"מעניין לעקוב אחרי מטוטלת הזמן, שהשתעשעה בי וטלטלה אותי בין חזון ומציאות, אהבה ואכזבה, תקווה וייאוש, מאבקים מתישים, פרישה ורגיעה" כתב מורה.

"כאלה היו חיי, חלקם סוערים, וחלקם רגועים. שלם אני עם כל מה שעשיתי, ואין בליבי חרטה!".

 

אולי יעניין אותך