היום ה-29 במרץ , 2020

Select your Top Menu from wp menus

הולכת אחרי הלב (לרקוד או למות)

 

לפני כמה חודשיים הזמנתי את רחלי להופיע בהתנדבות ב"פארק-הזהב" למסיבה שקיימנו עם חברי מועדון "לי-אור", מועדון של כבדי ראייה ועיוורים. היא הגיעה בשעה היעודה אבל הסתתרה מאחורי העצים. כשקראתי בשמה היא הגיחה משום מקום שערה פזור, לבושה בבגד סקסי, על בטנה החשופה שרשרת פעמונים ובידה מטפחת. בתוך דקות היא  סחפה את כל היושבים לריקוד עטופה בהילה אנרגטית, גם אלה שלא יכלו לראות אותה נשאבו למעגל הרוקדים.

השבוע, כשנפגשנו שוב לצורך הראיון היא הסבירה לי על הרגע ההוא "לפני הופעה אני מכינה את עצמי ועושה כל מה שאישה עושה בשיאה. זה כמו תחפושת. זה מתחיל בתסרוקת ובאיפור. אני מרגישה כמו האישה הכי יפה בעולם. בפוזה הזאת אף אחת לא יכולה לקחת לי את הבמה. המבטים של הנשים נשואות אלי, לנערות אני סוג של נסיכה. אישה רוצה יותר מהכול להיות אהובה, ולתת אהבה".

– והגברים, איך הם מגיבים. בדרך כלל זה מלווה בדחיפות של כסף לחזייה, איך את מגיבה לזה?

"אני לא משדרת סקסיות בריקוד אלא בוא נכבד אחד את השני, בוא נאהב ונשמח יחד. בפעמים המעטות שזה קרה נתתי לגבר לדעת את הגבול מבלי לפגוע בו ועדיין לתת לו את ההרגשה שזה בסדר".

 

– איך הגעת בכלל ללמוד ריקודי בטן?

"כשהייתי בת 27, מנחם עיני ז"ל, הביא את מירי אלון, אחת הרקדניות הטובות בארץ, לקריית שמונה ללמד בתיאטרון "מראה". מהרגע הראשון התאהבתי בריקוד ובה. מירי לא לימדה איך להזיז את הגוף אלא איך להתחבר אל הנפש שלך. זה היה יותר מעין תרפיה קבוצתית, שבה כל המשתתפות דיברו דרך הריקוד על מה שמתחולל בליבן וזה תפס אותי. הייתי כבר אמא לשני ילדים קטנים, אבל הרגשתי שאני מוכרחה ללכת אחרי החלומות שלי".

 

– איך קיבל את זה איתן בן זוגך, הוא תמך בך?

"זה היה לא קל. גבר מרגיש יותר בטוח כאשר האישה תלויה בו. אבל בשבילי אלה היו רגעים קסומים של אושר, לצאת מהמטבח, מהטרדות הקטנות של היומיום. החופש אז והיום הוא הדבר שהכי חשוב לי. איתן (הבעלים של "קפוצ'ינו") הוא איש עסקים, שמאד חי על הקרקע ואני טיפוס רוחני. היינו עולמות מנוגדים. הוא היה הארץ ואני שמיים. למרות שלא התחתנו, יש לנו 2 ילדים מקסימים יחד. מעיין (12) ענווה (9).

אחרי שנפרדנו פגשתי גבר אחר. הלכתי מקצה אחד לקצה השני, הכרתי גבר רוחני מאד, שמאד אהבתי את העדינות שלו, שמו אלעד, ממנו נולד לי בני הקטן בן ה-3 אל-חי. גם הקשר הזה לא צלח ונפרדנו.

אי אפשר לבוא בטענות אל אף אחד, אני נפרדתי משניהם כי זה לא הביא לי אושר. מצד אחד אין לי תמיכה כלכלית, אני מגדלת לבד שלושה ילדים, אבל אני עושה מה שאני אוהבת. אני מגשימה את החלום שלי".

 כבר מגיל קטן הלכה רחלי בעקבות החלומות. היא נולדה כבת בכורה, לרחמים ומרסל כהן, הבעלים של חנות הנעליים "עופרים". החנות שהייתה ממוקמת ב"קניון 8 באמצע" ונסגרה בינתיים. כילדה היא חלמה ללמוד ג'אז, אך אימה חשבה שזה ריקוד פרובוקטיבי מידי. "במקום זה למדתי באלט אצל גלינה, מורה נמוכה וקשוחה שקראה לי רחמים. היא אהבה את אבי שהיה כדורגלן, מאחר והוא לא הגיע ללמוד אצלה היא התפשרה עלי".

הבלט לא עניין אותה והיא החליטה ללכת ללמוד בחוג ל"ריקודי-עם". היא בלטה מיד בכושר הריקוד שלה ונבחרה לצאת עם הלהקה למסע הופעות בחו"ל.

בגיל ההתבגרות היא נטשה את כל הדברים שאהבה. את הריקוד, הגלגליות, ואפילו את שיעורי הספורט שכה אהבה עד אז. הילדים שאהבו ספורט וריקוד נחשבו "לחנונים" והיא לא רצתה להיות שייכת להם.

"שקעתי במין מרה שחורה ותהיתי מה הטעם והמשמעות בחיים האלה בכלל? זאת הייתה תקופה של דיכאון. הורי לקחו אותי לפסיכולוגית של קופת חולים ונדמה לי שהיא הצילה את חיי.

את האהבה לספורט קיבלתי מאבי. בכלל, הורי הם המודל שלי והעוגן של חיי ואני מעריכה ואוהבת אותם מאוד, קשה לי למצוא מילים להביע את הערכתי לכל מה שמשפחתי עשו ועושים למעני עד היום".

בתקופה ההיא היא התנסתה בדברים שהיא מעדיפה שלא להרחיב עליהם את הדיבור. "רציתי לברוח ולא לחשוב על כלום. הפסיכולוגית אמרה לי שני דברים. תשני חברה ותעשי יוגה. וכך היה, הצטרפתי לחוג יוגה בקופ"ח וזה עשה לי טוב. הנשימות, המודעות לגוף, המתיחות" .

 

ולכן כל כך חשוב לה להעביר כעת מסר להורים, שיקראו את הכתבה. "ילד שאוהב משהו צריך לעודד אותו בכל דרך. גם אם למשל אין להוריו כסף לגיטרה וזה מה שהוא חולם, צריך לעשות הכול להגשים לו את החלום".

כשסיימה י"ב בדנצינגר היא התנדבה לשנת שירות לאומי בקריית-ים לעבוד ולסייע לאתיופים. "ומכאן מתחיל פרק יפה בחיי של נתינה. מאז לכל מקום שמזמינים אותי לבוא למען אוכלוסיות מיוחדות כגון רננים, מועדון לעיוור אני באה בהתנדבות. הנתינה ממלאה אותי באהבה".

האהבה שלה ליוגה הובילה אותה אחרי שנת השירות להודו. למרות שהיא טסה לבד והיא בחורה צעירה דווקא שם במקום שבו צעירים רבים שוקעים אל תוך עולם הסמים 'מגואה לגהה', היא דווקא התרחקה מהסמים, והשתלמה כמורה ליוגה. 

כיום היא מתגוררת בדירת עמידר שכורה במטולה. בבקרים היא מטפלת כמעסה במלון כפר גלעדי. לכל מקום שפנו אליה להגיע ללמד ריקודי בטן היא הגיעה, לא פעם היא עשתה זאת בחינם רק כדי לעודד עוד ועוד נשים להיחשף לריקוד "שמחבר אותך לנשיות שבך". בשעות אחר הצהרים היא מפעילה סדנת ריקודי בטן לקבוצת בנות דתיות בקריית שמונה. בעקבות ההצלחה בקרב הבנות נפתחה קבוצה נוספת של אימותיהן, השיעור נפתח תמיד בפרשת השבוע. גם בגני הילדים היא מקיימת חוג ריקודים דרך "קרן קרב".

כבר שנה שנייה היא מקיימת במגדל שאמס חוג לריקודי בטן לנשים דרוזיות, מתברר שהאהבה לריקוד חוצה גבולות ומגזרים.

בחיפוש שלה אחר הרוחניות היא לומדת קבלה בקיבוץ כפר הנשיא, ועדיין מוצאת זמן לקיים בתקוותנו חוג לעקרות בית שמתעקשות לחלום.

 

– את מעבירה חוג לנשים גם במתנ"ס תקוותנו, הן משתפות אותך בסיבה להחלטה מדוע הן הגיעו?

"בוודאי. אני פוגשת נשים שבאות כועסות אחרי יום קשה עם הילדים, ולפתע המוזיקה והריקוד משחרר אותן וזה עושה להן טוב. כמו שגבר הולך לכדורגל ככה גם לאישה. היא צריכה לעשות מה שעושה לה טוב. הריקוד מצד אחד מחבר אותך לאישה שבך, וגם לילדה שבך. ילדה שרוצה להיות חופשייה ומשוחררת, מבלי לעשות חשבון מה חושבים עליך".


– במידה ולא היית רקדנית מה כן היית?

רחלי: "לא מכירה אופציה כזאת. מבחינתי זה לרקוד או למות".

 

 

אולי יעניין אותך

Bottom ad