היום ה-16 ביולי , 2020

Select your Top Menu from wp menus

המודד שובר את שתיקתו

עד גיל 10 חייו של אגון היו יפים ובטוחים. הוא נולד בצ'כוסלובקיה כבן יחיד לאב שעבד כמנהל חשבונות בבנק ואם שניהלה סלון תפירה משגשג לכלות. ואז ביום בהיר נלקח אביו לעבוד במחנה עבודה. השנה הייתה שנת 1939 ואגון הילד התבקש לענוד על חולצתו טלאי צהוב במשך 24 שעות ביממה.

"בשנת 1942 כשהתחילו המשלוחים לפולניה אני לוויתי את כל החברים הטובים שלי". אומר אגון "תשעים וחמישה אחוז מהמשפחה שלי דודים ודודות עלו לרכבת בתקווה שעוד ניפגש. רק שנה מאוחר יותר הבנו את המשמעות של המשרפות. מי שסיפרו לנו היו אלה שברחו. הם סיפרו על כל הדברים הנוראים שקרו במחנות הריכוז".

ביום שנכנסו הגרמנים לצ'כוסלובקיה הבינו הוריו של אגון כי אם הם רוצים להציל את חייהם עליהם לברוח ליערות. מבלי לאסוף איתם מאומה מלבד בנם היחיד הם נסו לעבר ההרים.

 

– אגון, ברחתם ליערות?

"כן. היו שם יערות ענקיים, בגלל זה גם הקימו שם את המפעל לעיבוד עץ. יכולת ללכת ימים שלמים מבלי לראות את השמים.

 

– מה אכלתם?

"בלילות היינו מתגנבים לכפר. מאחר והגרמנים בלילה היו עוזבים את הכפר כי הם פחדו מהתקפות של הפרטיזנים. בלילות היינו דופקים על דלת בכפר ומבקשים לקנות מהאנשים חתיכת לחם או נקניק. מידי פעם לפעם היינו מסתדרים, כמובן שהיו גם ימים שלא היה מה לאכול. לשתות תמיד היה. בהרים שהיינו בכל עמק זרם איזה נחל".

 

– בלילות עם מה התכסיתם?

"עם בגד אחד שהיה עלינו".

 

– אני מנסה לדמיין את התמונה ההיא. על מה אתה מדבר עם ההורים.? פגשתם  אנשים נוספים?

"לא. לא פגשנו איש ביערות. לבד".

 

– כמה זמן זה נמשך?

"תשעה חודשים. 3 חודשים מתוכם ישנתי בתוך השלג. חפרתי לי בור בתוך השלג וכך ישנתי. אחד הדברים שלמדנו זה שאסור לישון עם נעלים. כי ברגע שאדם ישן עם נעלים הדם שלך לא זורם ברגל והרגל קופאת. מדובר על קור של מינוס 10 מעלות, לפעמים גם מינוס 15 מעלות. חשוב שתהיה זרימה. אחרת הרגל נעשית שחורה ומלאה במוגלה. אתה לא יכול ללכת והגרמנים יכולים לתפוס אותך".

 

– מה זה עשתה לך, כאדם, התקופה ההיא, מה למדת על עצמך?

"למדתי דבר אחד. שלהיות יהודי זה דבר לא קל. והייתה לי רק מחשבה אחת, איך למלא את הבטן ואיך להעביר את הזמן בתקווה שהמעצמות כמו רוסיה, ארצות הברית ואנגליה יתקרבו לגרמניה ויחסלו את השלטון הנאצי. שום דבר אחר לא. אתה מתעורר בבוקר, מוריד את הבגדים כשהם מלאים בפשפשים.

הייתי עומד עירום מכבס את בגדי ואת עצמי בשלג".

 

– על מה אתה מדבר עם ההורים, אתה מבין שהחיים שלך בסכנה, שאתה יכול למות?

"בוודאי שהחיים כל הזמן בסכנה. אתה בתוך יער וכל הזמן דרוך. במתח שלא תשמע איזה קולות. הגרמנים היו עורכים סריקות ביערות. פעם הגענו לאיזה מבנה ששימש לאחסון פירות. בבוקר מוקדם שמענו דיבורים ברוסית. עברה לידינו מחלקה של חיילים אוקראינים ששיתפו פעולה עם הגרמנים. הם פיזרו רימונים מעל האשנב והלכו. הבנתי שאנחנו חיים על זמן קצוב. פתחתי את האשנב מלמטה וזחלנו לתוך השלג שהיה בגובה של מטר וחצי. אחרי שזחלנו 15 מטר כל המבנה התרומם באוויר. ושוב חיינו ניצלו בנס".

 

– מה קרה אחרי 9 חודשים, איך ניצלתם?

"הייתה לי מלחמה עם אבא שלי. הוא כבר נשבר מבחינה נפשית והוא רצה להתמסר לגרמנים, לגמור את החיים. אני ואימא, שהייתה אישה חזקה, בלמנו אותו וגרמנו לכך שהמסע  ימשך.

כך הצלחנו לשרוד את התקופה. עד אותו יום ששמענו את היריות והתותחים. שהגיעו הכוחות הרוסים שיחררו אותנו.

הגענו לבית שלנו שכבר לא נותר ממנו מאומה, הכול נגנב הכול הרוס. והתחלנו הכול מאפס".

 

– ואחרי שש שנים שלא למדת התחלת ללמוד שוב.

"התקבלתי לבית ספר תיכון השקעתי הרבה בלימודים. אחרי התיכון, התקבלתי לטכניון בפראג וזכיתי במלגה כחבר במפלגה קומוניסטית. הייתי התלמיד היהודי היחידי בכיתה ואז החלטתי בגיל 20 שאני לא רוצה להיות במקום שיש בו אנטישמיות ועליתי לישראל לבד.

אתה יודע, שנים רבות אח"כ כשהציעו לי שילומים על ששת השנים שבהן לא למדתי, הציעו לי פיצוי של 10.000 מרק, סירבתי".

 

– למה?

"הרגשתי שזה סוג של השפלה. כסף זה דבר חשוב, אבל אי אפשר לקנות אותי בכסף. איך בכלל ניתן לפצות על כל הסבל?", אומר אגון ממקום של כבוד עצמי.

חיים של מודד

 

שלוש שנים אחרי שאגון עלה לישראל נפטר אביו ונקבר בצ'כוסלובקיה. אמו עלתה שנים אח"כ לישראל והתגוררה ברמת-גן. 2011_04010109_386647325.jpg

אגון התגייס ל צה"ל ושירת בחיל האוויר. לאחר השחרור הוא התגורר בתל-אביב ואז הוא הגיע לחלסה. הוא התחיל לעבוד כמודד. עבודה שבעצם יעסוק בה מרבית חייו. "למדתי להכיר את חלסה דרך הרגלים", הוא אומר. אגון עבד כמה שנים כמודד בייבוש החולה. ואח"כ כמודד בהרחבת אפיק הירדן מתחת לעיניהם הפקוחות של הסורים.

אגון "כאשר הייתי מודד לקחתי את לאון מלול (האח של סמי ראש העיר, לשעבר) לעבוד יחד איתי. לאון היה שרטט מעולה, משהו מיוחד וגם צייר מחונן. היינו יושבים על התוכניות בלילות עם עששית ועובדים על התוכניות. היו פעמים שלאון היה מביא איתו את אחיו הקטן, בן הזקונים סמי (לאון היה הבן הבכור במשפחת מלול) לעבודה. סמי היה יושב על ברכי כאשר לאון היה עסוק בשרטוט. שלא יפריע", אומר אגון בהתרגשות.

מודד ומפקח על עבודות פיתוח בתל קאדי. מרבית הפרויקטים הגדולים בקריית שמונה הוא היה שותף להם כמודד. המנפטה, מפעל גיבור עד אשר הוא נקלט כמודד במועצה אזורית הגליל העליון, שם הוא עובד עד היום גם כשהוא בן 82.

בשנת 1962 הוא נישא לדיתה, בת קיבוץ אילת השחר שעבדה כגננת ונולדו להם 3 ילדים.

אירית שמתגוררת בתל-אביב ועוסקת בחינוך. אלון שעבד במשך שנים כמציל עובד בתל-אביב נשוי ואב לשני ילדים הקים במרכז תל-אביב בריכה טיפולית. וארנון, בן הזקונים נשוי מתגורר בהרחבה במעין ברוך ועוסק במחשבים. 

בשנת 1970 הוא התגרש מרעיתו והיא עברה להתגורר ברמת גן. מאז הוא גר בגפו בבית רחב הידיים ברחוב ששת הימים. טיפוס ביקורתי וסגפן. בפגישה איתו אני מגלה אדם נבון ושנון שבוחר את מילותיו בקפידה. הוא לא ממהר לחשוף את רגשותיו. אבל הוא גם לא מתחמק מאף שאלה. אחרי שנים כה רבות שהוא שתק, השבוע, לראשונה הוא הופיע בפני תלמידים בהיכל התרבות וריתק אותם בסיפורו האישי.   

 

– אגון, במה השנים ההן השפיעו עליך?

"אני אוגר מזון כפיתי. אם תפתח את הארון תמצא פה קופסאות שימורים שיכולים להספיק למלחמה שלמה. אני כול הזמן דואג לקנות אוכל פוחד שלא יחסר. הבת שלי מגיעה לביקור ותמיד זורקת המון אוכל מהמקרר.

גם הלבוש שלי כפי שאתה רואה הוא צנוע ופשוט. הבגדים האלה שאני לובש כבר לא מיצרים כמותם היום. כשהם נקרעים

אני פונה לתופרת לתקן, אני מתקשה לבזבז כסף על עצמי.

זה משקעים מהימים ההם, משקעים שלא ניתן להשתחרר מהם.

 

– עד כמה זה השפיע על הילדים?

"זה בוודאי השפיע. למרות שמעולם לא דיברתי עם איש על הימים ההם זה עבר איכשהו לילדים. אני מאמין שאחת הסיבות שבתי לא נישאה עד היום קשורה בוודאי למה שאני עברתי במלחמה ההיא…", אומר אגון עם דוק של אכזבה מהולה בעצב.

 

– תמיד ביום השואה אתה משוחח עם תלמידים על מה שקרה שם?

"לא. זו הפעם הראשונה שנפגשתי עם תלמידים. כלתי שהינה מורה ביקשה שאופיע בפני התלמידים וכך גם יפה אזרן פנתה אלי שאופיע בפני נוער בהיכל התרבות".

 

– ומה בכל זאת גרם לך לדבר אחרי כל כך הרבה שנים?

"האמת היא שלא ממש דיברתי. את הדברים שבלב אני שומר לעצמי. ככה אני. אני לא מרגיש שום ניצחון. אולי פעם כשאפרוש לפנסיה ואפסיק לעבוד, אשב לכתוב. בינתיים כפי שאתה יודע, אני כבר עשרים שנה פנסיונר אבל עדיין …עובד".

 

אולי יעניין אותך

Bottom ad