מה הכי חשוב בחג?
חודש תשרי נגמר, וזה נראה כמו שידור חוזר של השנים שקדמו:
פולמוס שלם סביב הכפרות (כן או לא), באיזה בית כנסת נתפלל, קצת סליחות בשביל ההתרגשות, אווירת שוק ארבעת המינים (ואיך באמת יודעים שאתרוג מהודר?), מה לבשל ליומיים של חג? איזה מתנות לקנות לחג? איך הכי טוב להקפיא את האוכל? איך לא להשמין בחגים? וגם כתבות של תזונאים, דיאטניות וקונדיטורים, מבול של אס.אמ.אסים מועתקים, סל קניות הכי זול חג וכו'.
ככה פחות או יותר נראים החגים של רובינו כי אחרי הכל, הלוגיסטיקה והמאמץ משכיחים לנו לעיתים את המהות. עכשיו כשימי החול גוברים על ימי השבת-מועד, נשאל את עצמנו עד כמה התעסקנו עם יום הדין? עם מי באמת התפייסנו השנה? האם הרגשנו באמת את העולם הארעי בסוכה? ובכלל, האם באמת שמחנו בשמחת תורה או שבכלל שמחנו שהוא החג האחרון ברצף?
עכשיו כשהכל מאחורינו, צריך לשאול את עצמנו האם התעסקנו יותר במה להכין, או בחוויית הארוחה המשפחתית? האם ראש השנה היה חופש אמיתי או זמן לחשבון נפש? ובכלל, כל הפולקלור של חג הסוכות עורר אצלנו מחשבה לגבי החיים הזמניים כאן?
אז זהו, שהטפל הזה שמסביב פשוט משכיח לנו את העיקר, את המהות, את המטרה. אנחנו עסוקים בקישוטים לסוכה, ובקישוטים למפת השולחן, אך כשמגיע הזמן של המחשבה וההגות של ימים אלה אנחנו מתרפסים וחושבים כבר על החג הבא. עם יד על הלב, כמה מאיתנו פספסו את המהות של הימים המיוחדים שעברו? ובלי להיות נביא זה יראה ככה גם בחנוכה הקרוב שהתחיל לזעוק כבר מהיום עם השאלה "איזה פסטיגלים יהיו באיזור".
איזה שמלה אף אחד עדיין לא ראה?
בטח גם לכם הונחו לאחרונה מספר הזמנות לאירועים קרובים. נראה שעונת החתונות והאירועים נפתחת פעמים בשנה, אחרי ספירת העומר ואחרי החגים. לכולנו נהרסת הדיאטה של יום ראשון בגלל עוד בר מצווה של השכן, או חתונה של בת הדודה.
בציר הזמן של כולנו נמצאים אירועים. כשהאירוע הוא קרוב מדרגה ראשונה, נראה שאנחנו קצת מאבדים מהעניין השמח, ומתעסקים בלוגיסטיקה ובזוטות.
לקנות או לתפור? תקליטן או להקה? מגנטים או קליפ או שניהם? אצל מי להסתרק? מי תאפר? איזה קייטרינג לשבת חתן, ולמקווה? איזה הזמנה לעצב (שתהיה הכי מיוחדת)? את מי לברך במודעת התודה בעיתון וכו' וכו'
כל כך הרבה החלטות צריך לקבל בפרק הזמן יחסית קצר, מה שגורם ללחץ נפשי, לעיתים למריבות ולעיתים יותר רחוקות גם לטראומות. ועכשיו באמת נשאל את עצמנו, מה זה משנה אם עוד מישהי תלבש חולצה דומה? האם זה ימעיט בשמחת החתן והכלה? האם תום תקופת הרווקות של הזוג הצעיר לא מרגש קצת יותר מעוגיות מקווה? ולמה הכל אמור להיות כל כך שונה ומיוחד?
אנחנו מאבדים את המינון בין העיקר לטפל, ובמקום לשמוח על עצם האירוע, אנחנו בונים מגדל של תסכולים וחששות שמסתיר לנו את הנוף היפה והאמיתי שהוא הסיפור שבגינו עשינו אירוע.
לא סתם אמר פעם אחד הקאוצ'רים של אנשי העסקים שהעסק הכי ריווחי הוא עסק האירועים. אנשים מאבדים כל פרופורציה כדי להיות מיוחדים וכדי לשמוע "וואו לא הייתי באף אירוע כזה בחיים". בני אדם לא חושבים על היום שאחרי, ועל החיים השלמים שמצפים לחתן הבר מצווה, או החתן והכלה, רגע אחרי שהאורות כבים.
צלם אותי, אני חייב לשתף ע-כ-ש-י-ו!
מכירים את זה שאתם נמצאים במקום מיוחד או חווים חוויה מיוחדת. או אולי במקום עם נוף מרשים, או סתם סטטיק ובן אל עברו ברחוב. אז זהו שבעידן של 2016 לכולנו יש מצלמה צמודה בפלאפון, ונראה שמעולם לא צולמו כל כך הרבה תמונות. עד כאן הכל בסדר, אך הבעיה היא שאנשים ממהרים כל כך לשתף תמונות (לשלוח לקבוצה בוואסאפ, להעלות לפייסבוק או לכל איזור ציבורי-וירטואלי אחר) בזמן אמת. הבעיה בהעלאה ושיתוף בזמן אמת, היא שבמקום לחוות את אותו רגע, אנחנו מבזבזים זמן יקר שלא יחזור על בחירת תמונות והפצתם ברבים. זה קורה לאימהות בגן שחוגגות יום הולדת 3 לילד, זה קורה בחופה של הבן דוד, וסתם בטיול עם נוף מ-ה-מ-ם##.
ההתמכרות הזאת לשתף תמונות היא בעיה בפני עצמה, אך ההתמכרות לשיתוף בזמן אמת, כולל תיוגים, וצ'ק אין, גורמים לנו צ'ק אאוט מהחוויה שממשיכה בלעדינו, כי אנחנו קבורים בתוך מסך זכוכית ובטוחים שעולם שלם ממתין רק למוצא תמונותינו. וזה לא הסוף, גם אחרי שהעלינו, אנחנו מחכים לתגובות, לייקים, שני וויים כחולים ולשאר אישורים מהעולם שראה את הדבר הכי חשוב לנו בעולם, אפילו יותר חשוב משבירת הכוס של החתן ומהפסוק "הרי את מקודשת לי…"
שתפו את השורות האלה עם ההיגיון, ותגלו שיש לכולנו היכן להשתפר.
אז בואו נתחיל מהתחלה!
אין כמו התחלות. אנחנו מחכים תמיד לאיזה תאריך מסוים או גונג כדי להרגיש שעכשיו אפשר לחשב מסלול מחדש. אז הנה, אנחנו מתחילים את ספר בראשית, שנקרא גם "ספר הישר". אולי זו ההזדמנות שלנו להתחיל מהשכל הישר שלנו ולהפטר מהרגלים מגונים בכל הנושאים שלנו. שיהיה בהצלחה
