השבוע, כשהתקשרתי לאסתר, כדי לקבוע איתה פגישה לראיון הזה, היא ענתה לי בקול מהוסס משהו, היא ענתה בלחש. אח"כ הבנתי מדוע. בביתם שברחוב חצב בשכונת הוורדים, היא וישראל סיפרו לי את מה שעבר עליהם באותו היום. מתברר כי שיחת הטלפון שלי תפסה אותה בדיוק כשהמתינה לרופא במרפאה בטבריה, היא חששה כבר כי הסרטן התפשט למוחה. זה כמה ימים שהיא חשה כי חלק מפניה נימול ורדום, למזלה ולשמחתה מדובר בבעיה רפואית אחרת, תוצאה של תרופות שאותם היא נוטלת, אך אין ביניהן לבין מחלת הסרטן שום קשר. האמת שאפשר להבין את דריכותה ואת חששותיה. אפילו סרטן השד שהתגלה לפני שש וחצי שנים, התגלה ביום בהיר בלי הכנות ומבלי לסבול משום כאבים…
– אסתר, אני מבקש לחזור איתך לפעם הראשונה שאת שומעת את המשפט: "יש לך 'סרטן'".
"זה התחיל בבדיקה שגרתית לפני שש וחצי שנים, ד"ר הדרי גילה אצלי בלוטות בבית השחי. מאחר ואני בקבוצת סיכון, כי יש במשפחה קרובים שחלו בסרטן, כל חצי שנה נבדקתי. וכל שנה עשיתי ממוגרפיה. הרופא גילה במישוש בלוטות בבית השחי. ואז הוא הודיע לי: "בתוך שבועיים אני שולח אותך לביופסיה'". לא דאגתי, לא חשבתי על משהו גרוע. אחרי שהגיעו תוצאות הביופסיה הרופא נשמע מודאג: "אסתר המצב לא נראה יפה. יש לי בשורה לא נעימה אליך. זה כנראה מהשד". הוא אפילו לא יכול היה להגיד את המילה סרטן. זה היה יום חמישי, ביום ראשון ניתחו אותי, לא חיכו בכלל".
– ובין יום חמישי ועד יום ראשון, יש את השבת. בינך לבין עצמך, מה הרגשת, על מה חשבת?
"הבנתי שיש עובדות וצריך להלחם. זה לא שלא היו מחשבות, היו ועוד איך היו. זה פוגע ומעליב, כמובן שאתה שואל את עצמך למה דווקא לי? אבל מיד הבנתי שצריך לטפל ומה שיהיה יהיה. בדיעבד התברר כי כבר לפני שנה בבדיקה קודמת היו הממצאים. רק שהרופאים לא ממש שמו לב. אבל אין מה לעשות גם רופאים הם רק בני אדם".
– פחדת?
"לא באותו רגע, פחדתי יותר מאוחר. לא נתתי לפחד לשתק אותי. אחרי חודש התחלתי טיפולים בבית חולים צפת. מתוך שיקול שעד היום אני חושבת שזה היה שיקול נכון. שזה קרוב הביתה והטיפולים מבלי שחוויתי הם טיפולים קשים, עדיף שהנסיעות יהיו מאד קצרות.
התברר שבצפת יש אנשי מקצוע מעולים מבחינת טיב, ונפלאים מבחינת יחסי אנוש. החל מהמזכירות ועד אחרון הרופאים ובראשם פרופסור זיידן, ששמו הולך לפניו. התחלתי טיפולי כימותרפיה ואז עשו לי CT ראשון. התוצאה שהגיעה הייתה שהסרטן התפשט, בתשעה מקומות חשד לממאירות, במיפוי העצמות תשעה מקומות בגוף, ואז נשברתי…".
*******
מי שמכיר את אסתר קרפל, יודע כי היא לא מאלה שנשברים. למחרת בבוקר, היא התייצבה בחדרה בדנציגר כמו בכל הימים, שקדמו עד
גילוי המחלה. היא לא עשתה לעצמה שום הנחות. חצי יום בבית הספר, ואז נסיעות להקרנות בבית חולים רמב"ם. וכך חוזר חלילה. היא לא נתנה לחולשות, לבחילות ולעייפות, תוצאה של הטיפולים, להכריע אותה. היא וישראל בעלה יצאו לקרב על חייה.
את ישראל האיש שלה, היא פגשה בשנת 1950 בקיבוץ ניר אליהו. אסתר נולדה בקיבוץ כפר בלום והגיעה לקיבוץ ניר אליהו במסגרת שנת שירות. ישראל, יליד ירושלים ובוגר בית הספר מקווה ישראל, הגיע במסגרת השרות הצבאי בנח"ל לניר אליהו. שם הם התאהבו, חצי שנה אח"כ הם נישאו, בקיבוץ נולדו שני ילדיהם, ישי ועינב. בינואר 1971 הם החליטו לעזוב את הקיבוץ, והגיעו לקריית שמונה. המצב הביטחוני הרעוע של אותן שנים ומטחי הקטיושות לא הרתיעו אותם. גם התקציב הדל בסך 2.000 לירות דמי עזיבה, שהם קיבלו מהמשק בשטרות דחויים, לא העכירו את רוחם. הם קיבלו דירת עמידר בבלוק ברחוב שדרות תל חי, בתקציב הצנוע שקיבלו הם קנו טלוויזיה וארון. מכונת כביסה הם כבר קיבלו מההורים.
אסתר עבדה בהתחלה כמזכירה אצל גבע וקפלן, תקופה מסוימת במשביר לצרכן, ואז היא הקיבוצניקית החילונית, נקלטה בעיריית קריית שמונה כמזכירה בבית ספר רמב"ם. אורי בן נשר שניהל את מחלקת החינוך דאז שיבץ אותה בהמשך כרכזת הגנים, תפקיד שאותה ביצעה במסירות במשך 12 שנים. ישראל נקלט לעבוד בעזרא חומרי הדברה (כיום אמיר חברה להספקה) עד שפרש לפנסיה בשנת 2006. כשנודע דבר מחלתה הנהלת אמיר תרמה סכום נכבד למשפחת קרפל כדי לסייע בהחלמתה.
הפרק הארוך והמשמעותי ביותר בחיי העבודה התרחש בבית הספר דנציגר כמנהלנית. כשהתחילה את עבודתה בבית הספר למדו בדנציגר 600 תלמידים, כשסיימה אחרי עשרים ושלוש שנים, כבר היו רשומים בבית הספר 1400 תלמידים. אסתר הייתה מסורה לעבודתה, היא בוגרת בהוראה ויש לה תעודות רבות של ניהול, וזה שנים שהיא פעילה בקריית הנוער.
בין לבין, ממש בשנים הראשונות שלה בקרית שמונה, היא עבדה גם בבית אידלשטיין, כרכזת חוגים, ועל-אף התקופה הקצרה, היא הותירה רושם בפעילות הנוער במתנ"ס.
למרות שהם מנהלים אורח חיים חילוני בנם ישי חזר בתשובה.
ישי שמתגורר בבאר שבע, חלה בעת שירותו הצבאי במחלת מעיים קשה. הוא שירת כקצין ביחידת "דובדבן", והשתחרר בדרגת רב סרן. פעמיים בעקבות המחלה, חייו היו תלויים מנגד וכשניצל הוא "הרגיש שאלוהים שמר עליו ומאז הוא חזר בתשובה", אמרה לי אסתר. הוא נשוי ואב לחמישה ילדים. בתם עינב נשואה גם היא ומתגוררת במושב ניר עקיבא. כשנודע דבר מחלתה של אסתר היא הייתה קרובה לפרוש לפנסיה. כשהרופא סיפר לה כי ישנן גרורות נוספות, והיא תזדקק לטיפולים כימותרפיים היא חשה לרגע שכוחה אוזל.
"בדרך קראתי את החומר ובכיתי". אמרתי לבעלי לישראל "אני הולכת לקרוע את העולם. מה שנשאר לי לחיות אני חיה ואני מבלה…" אומרת אסתר. אבל המחשבה הזו חלפה כמו שבאה, אסתר הבינה כי השלב הבא להחלמה הם טיפולי הקרנות.
– במשך חודשיים יום יום עברת הקרנות, בבית חולים רמב"ם, וגם אז המשכת לעבוד?
"כן. כל יום נהג אחר מהעירייה בתורנות היה מסיע אותי ברכבי לבית החולים. זו חברות מדהימה. אני עד יום מותי, כל שאוכל לעזור לאנשים האלה אני אעשה. שמחה וסמי כהן זוג נפלא ומיוחד תמכו ועזרו, הנהלת בית הספר והתלמידים שראו את הקושי והיו שם בשבילי. אלה אנשים שריגשו אותי ונתנו לי כוח להיאבק. אני לא מוצאת מילים לתאר את ההערכה שלי אליהם ולכל תושבי קריית שמונה. לרב ציפורי מחב"ד שעזר בניירת של התרומות של חברים ומשפחה, להנהלת בנק הפועלים, לאמיר חומרי הדברה, ובהמשך בכל הארץ אנשים שתרמו מכיסם כדי לסייע לי לממן את תרופת 'הרצפטין', שאז לא הייתה מוכרת בסל הבריאות. זו התרופה שהחזיקה אותי בחיים. או "למייפמל" המוצר של מעבדות צוף גלובוס שאריק פחימה נתן לי במהלך כל ההקרנות בחינם, אלה דברים שלא אשכח בחיי. את כל האנשים הטובים שהיו איתי, בזכותם אני כאן. פתאום אתה מגלה מי החברים שלך וכמה יש לך, זה קורה רק שאתה מגיע לרגע האמת".
ולראשונה בכל הראיון קולה נשבר והיא מזילה דמעה.
– אסתר, מתי את מבינה שהחלמת?
"לא יודעת אם החלמתי. זה שעכשיו אין לי, זה לא אומר שזה לא ישוב. אני לא יודעת מה יהיה מחר. אם זה ישוב אני לא אכנע. אני אלחם.
היום אני יו"ר ארגון איל"ן, מתנדבת בהוספיס בגליל ובמחלקה האונקולוגית בבית החולים בצפת. הדבר הכי חשוב לחולה במחלה קשה זה שמדברים איתו על מה שהוא מרגיש, לפעמים ממקום של לגונן, מסתירים אינפורמציה וזה לא נכון. הידברות של כולם יחזקו את הקשר המשפחתי. סרטן זו מחלה כרונית אבל ניתן להתגבר עליה".
– את לא פוחדת למות?
"פחדתי פעם, היום כבר לא. היו לי פחדי מוות מהמוות, אבל היום כבר לא. עברתי תהליכים. מכל מקום שאפשר לקחת לקחתי".
– מה אפשר לקחת ממחלה שלא פוחדים למות?
"המון. לכל המחלקות בארץ יש פסיכולוגים מומחים, שעובדים בשיטות הכי חדשות. כמו דמיון מודרך, ויש הוכחות שאם אתה עושה דמיון מודרך זה עוזר שהסרטן לא יחזור. אני עושה דמיון מודרך, רייקי, ורפואה אלטרנטיבית. סרטן, זו מחלה כרונית. המוות זה חלק מהחיים. כל אחד שחי פה, גומר את תפקידו בעולם, נפרד, עולה לשמיים, וזהו".
– קשה לי לשמוע את ההשלמה הזאת.
"בגלל שאני לא מוכנה עדיין להיפרד, המחלה לא חזרה לי בפעם השנייה". היא אומרת וצוחקת צחוק חופשי ומשוחרר.
