ביום שהגעתי לביתם של משפחת שרוני ברחוב דוד שמעוני, מצאתי את לאה יושבת בפתח הבית ובידה היא אוחזת באוונג' (מכתש שבו היו טוחנים בשנים עברו), והיא כותשת לחם לפירורים דקים. זה הבית הראשון ברחוב דוד שמעוני והוא נושק לנחל. מסביב לבית וגם מאחור נטועים עצים גבוהים. עצי פקאן, תאנה ורימון. בכל מקום שהבטתי ניכר היה כי יד אוהבת מטפחת את הגינה. את הדשא שקצוץ בקפידה, ואת ערוגות צמחי התבלין. "אני אוהב את הגינה וכאן אני מבלה את מרבית זמני" סיפר לי אח"כ ניסים.
ניסים (85) שהולך כפוף מעט, הוא איש חם לבבי וחייכן. הוא נמוך קומה וצנום ועל אף גילו המבוגר הוא עדיין רוכב על אופניו לכל הסידורים בעיר. את מרבית זמנו הוא מבלה כאן בחצר המטופחת להפליא. הוא עשה דרך ארוכה מכורדיסטאן, עד שהגיע אל חלקת האלוהים הקטנה הזו. מאחורי הבית הבחנתי כי בין העצים הגבוהים מבצבצים גם כמה שתילים של נענע, זכר לימים של פעם. כשלאה עדיין הייתה צעירה יותר, היא גידלה שדה של נענע ומכרה לכל עובר ושב. לרגע היה נדמה כי כאן הזמן עצר מלכת. הנחל שכעת זורם לו לאיטו ממש ליד הבית, פעם הוא געש כל כך עד כדי כך "שהמים היו עולים ומציפים את כל הגינה", נזכר ניסים.
ואני יכולתי לראות בעיני רוחי איך פעם בנחל הזה התקיים עולם שלם. בילדותנו, המעין היה הבריכה והים שלנו הילדים. שעות היינו משתכשכים במים, מתיזים אחד על השני. "במעין של שרוני כמעט וטבעתי" סיפר לי שאול זהר שגדל בשכנות למשפחת שרוני. שאול שכיום מנהל את מרכז הטניס. "הייתי ילד והמים הגיעו לי כמעט לראש. בנו של ניסים החזיק את ראשי מתחת למים. אתה יודע שפעם במעיין היו דגים, דגים גדולים", משתף אותי זהר בהרהוריו.
במעיין, האימהות היו מדיחות את הסירים, וגם מכבסות את הבגדים של כל בני המשפחה.
לבית הזה עברה משפחת שרוני אחרי שנים רבות במעברה. הם עלו לישראל בשנת 1951 מרוסטם שבכורדיסטאן. הם ושלושת ילדיהם לאוהלים בשיכון ד'. "אלה היו שנים קשות שלא היה מה לאכול. לא היה לחם ולא חלב". נזכרת לאה. "פעם עליתי עד מרגליות ברגל כדי לקטוף תאנים שיהיה לילדים מה לאכול.
טיפסתי את כל הדרך ומילאתי דלי שלם. ואז הגיע איש אחד ולקח את כל הדלי עם התאנים". 'זה היה העץ שלו?', שאלתי אותה 'לא, זה עץ שגדל פרא בהרים', היא השיבה.
על אף גילה המבוגר, וגם העיניים שכהו, לאה מתגלה לי כאישה שחוכמתה רבה. בגיל 85 היא צלולה וזיכרונה לא בגד בה. על אף שהיא נעזרת בהליכון, היא לא מוותרת גם היום על הבישולים והכנת הקובה והממולאים. החיים לימדו אותה כבר כי הדרך ללבם של הילדים והנכדים מתחילה עוד קודם דרך קיבתם.
כשלאה גידלה נענע וגם את עשרת ילדיה בדירת חדר וחצי, עבד ניסים בתל אל קאדי שליד קיבוץ דן בהנחת אבנים במים. "עבדתי עם אגון וייס במדידות", הוא נזכר "היינו שטים בסירה קטנה ורעועה, אני לא ידעתי לשחות ופחדתי ליפול למים. אבל לא חשבתי על עצמי. כדי לפרנס את הילדים עשיתי ככל יכולתי". שם הוא פגש גבר רווק ממטולה, גבר שלא נישא עד יום מותו. "לאיש קראו חקלאי, באמת אני לא זוכר את שם משפחתו". מספר ניסים "הוא עבד איתנו כשומר. חקלאי נקשר אלי ונתן לי הרבה תשומת לב. הוא היה נוסע לחיפה לאחים שלו ומביא לנו בגדים ונעלים של אחייניו. בגדים משומשים שמאד עזרו לנו להלביש את ילדינו. בימי שישי הוא היה מגיע אלינו לאכול קובה, ומאז הוא לא עזב אותנו. כשהוא חלה הוא שכב אצלנו בבית, ולאה טיפלה בו עד שהבריא. חקלאי נפטר ערירי".
"אתה יודע, אז לא היה כמו היום. שכל אחד דואג לעצמו. היום אין אחדות. זה מפריע הרבה. גם אנחנו כבר לא צעירים כל כך ירד הכוח…", נאנחת לאה.
הם עזבו חיי נוחות ורווחה בכורדיסטאן, רק כדי להגיע לארץ ישראל הארץ, שהם והוריהם תמיד חלמו עליה. ברוסתם עבד ניסים כאורג "היינו מכינים לגויים חולצות ומכנסים מצמר. הצמר היה כמו משי", נזכר ניסים. "החתונה שלנו נמשכה שבעה ימים. שחטנו כבשים והיה מכול טוב. בלילות היינו ישנים על הגגות. לא היה פחד משום דבר. עם הגויים הסתדרנו מצוין. ראש העיר גר ממש מולנו".
אחרי שהסתיימו העבודות בתל אל קאדי נקלט ניסים לעבוד בסולל בונה. בהתחלה כפועל ובהמשך הוא התקדם, עד שהיה אחראי על המפעילים ועבודות הפיתוח. אלה השנים שנולדו הילדים. הילדים שכיום כולם נשואים ובעצמם הורים לילדים.
יצחק עובד בקיבוץ דן. מלכה עובדת כמנהלת חשבונות. בתיה גבריאל מורה בפנסיה. יוכי מחפודה מורה בבית ספר "מגינים". חנה חשבת שכר שמתגוררת בכרכור. גדליה שעוסק במיזוג וקירור. שרה שמולה, יהודית ספיר שעובדת במשרד התיירות,
רוני שעוסק בשמאות ואמנון שעובד במפעל חיתולים. "ברוך השם אף אחד לא הלך לאיבוד", אומרת לאה "נתתי את הדם שלי לילדים. לא אכלתי לא התלבשתי. כל מה שהיה לי נתתי לילדי. ברוך השם אני גאה בהם מאד".
"אני לא שוכחת את הלקט בקיבוצים. הקיבוצים גידלו באותן שנים תפוחי אדמה. אחרי שהם היו קוטפים את מרביתם, את מה שהיה נשאר בשדה, היינו מגיעים לעשות לקט. מתחלקים חצי חצי עם הקיבוצים. ממני לא לקחו כי ידעו שאני מגדלת הרבה ילדים", היא נזכרת בחיוך שיש בו הרבה גאווה.
עוד דבר
בשיכון ד', באותה שכונה, שפעם משפחת שרוני גרה באוהל, הקימו לא מזמן צעירים מחנה שלם של אוהלים. צעירים שמוחים על מחירי הדיור הבלתי אפשריים. על הניכור של הממשלה כנגד השכבות החלשות באוכלוסיה. בערבים, הם יושבים יחדיו סביב הטלוויזיה, הם דורשים שינוי וצדק חברתי. צעירים שהחליטו לעשות מעשה. הליכוד שלהם ביחד נותן להם תקווה.
זה שונה מאד מהאוהלים של העולים בחלסה, זה לא יהיה נכון אפילו להשוות. ובכל זאת, אחרי כל כך הרבה שנים של קידמה וממשלות שבאו והתחלפו כמעט האמנו שהיה פה שמח לפני שנולדנו והכול היה פשוט כל כך עד שהגענו.
קריית שמונה השתנתה לבלי הכר מאז אותם ימים. החיים המודרניים הביאו איתם הרבה נוחות. ממכונת כביסה, מחשב ועד בלנדרים משוכללים. אבל לאה שראתה כבר בחייה דבר או שניים, היא עדיין משתמשת באוונג' הישן. כי "האוונג' מזכיר לי את מה שאני לא רוצה לשכוח", היא אמרה לפני שנפרדנו.
