היום ה-25 בינואר , 2024

Select your Top Menu from wp menus

סלל וגם בנה

 

את היום הראשון בשבוע מתחיל שמואלי בביטוח לאומי. הוא מגיע לסניף המקומי, מייעץ ומטפל באנשים הרבים שכה זקוקים לעזרה וליד מכוונת. ביום שלמחרת הוא כבר במועצת הפועלים, מקבל את הגמלאים של "סולל בונה" שאותם הוא מלווה, עשרות שנים. ביום שלישי מתייצב שמואלי בקופת חולים, הוא מתקשר לכל האנשים שמופיעים ברשימה. לאחד הוא מזכיר להגיע לבדיקה, לאחר הוא מתאם מועד לרופא. ובין לבין הוא לא מחמיץ אף תפילה בבית הכנסת 'עוד יוסף חי' שברחוב "חנה סנש". בית הכנסת שבו כבר חמישים שנים הוא משמש כגבאי.

ואת הפעילות הזו, את הכול הוא עושה בהתנדבות מלאה. הוא שכבר מלאו לו שמונים וארבע שנים. כשאני שואל את שמואלי מה מניע אותו כל כך לתרום לאחרים הוא עונה: 'אני אוהב את זה. אומרים בן אדם לא נברא רק לעצמו, אלא גם לעזור לאחרים'. אבל אח"כ כשהוא מספר לי וחוזר אל ילדותו בעיראק, אל היום שבו איבד את אביו. כשהוא מתאר את העול שנפל על כתפיו כילד, אני מבין שהסיבה שהוא לא עוצר היום התחילה אז, כשהיה ילד ונאלץ לפרנס את כל משפחתו. הוא לא מכיר משהו אחר.  

כבר כשהיה בן עשר התחיל שמואלי לעבוד. כבן בכור הוא היה יוצא יחד עם אביו, שהיה עובר מכפר לכפר בעיראק, ומוכר איתו ביחד את מרכולתו. פעם, כשהאב הגיע לאחד הכפרים  הפתיעו אותו גויים. הם שדדו את מרכולתו ורצחו את אביו של שמואלי. מאותו יום הבין שמואלי שנטל הפרנסה עובר לכתפיו. כנער צעיר הוא הפך לעצמאי והחל לשווק סחורות של ביצים ועופות מכפר לכפר.

הוא עבד עד גיל 17 כסוחר, ואז הגיע מועד גיוסו לצבא העיראקי. כדי שיוכל להמשיך ולדאוג למשפחתו, הוא שילם חמישים דינר, ובמקום לשרת 4 שנים הוא השתחרר לאחר ארבעה חודשים.  

בשנת 1950, הוא אימו ארבעת אחיו וארבעת אחיותיו, עלו לישראל היישר לחלסה. כאן, כמו יתר העולים הם קיבלו אוהל ומזרן מעופש. חשמל לא היה. מים הם היו מביאים מהמעיין.  את מעט האוכל שקיבלו חיממה האם על פתיליה, כשהלילה היה יורד הם היו מדליקים את העששית ומתפללים, שהגשם  יפסק כדי שלמחרת לא יפסידו יום עבודה.

"כשהגענו לחלסה היה לנו יותר גרוע מאשר בעיראק" מספר שמואלי."לא היה לחם. לא היה מה לקנות ולא הייתה עבודה. התימנים שעלו ראשונים, קיבלו אותנו די יפה. הם עודדו אותנו והבטיחו שיבואו ימים טובים יותר. התחלתי לעבוד בכבישים, כפועל פשוט במע"צ. בבוקר הייתי שותה כוס תה ולא אוכל עד סוף היום, פשוט לא היה מה לקחת איתי. הייתי מגיש שקי מלט וחצץ לערבים מנצרת שעבדתי איתם. בצהריים הייתי מסתכל עליהם כשהם אוכלים, הקיבה קרקרה. אבל הלב היה שמח. אולי זה קשור לכך שהייתה אחווה בין כולנו. לאף אחד אז לא היה. וזה היה מעין שותפות גורל. האוהלים והצריפים היו פתוחים. לא היה פחד משום דבר, לא היו גניבות. עזרנו אחד לשני". כשהסתיימו העבודות בכביש פנה שמואלי ללשכת התעסוקה והופנה ללימודי טייחות ומשם הדרך ל"סולל בונה" הייתה סלולה עבורו. "עבדתי בקבלנות" נזכר שמואלי "בסולל בונה הרווחתי לירה אחת בחודש. זה היה המקום היחידי שהתשלום היה קבוע ושולם חודש בחודשו".

בשנת 1951 שנה אחרי עלייתם ארצה החליטה אימו ללכת ולבקש את ידה של אסתר, הילדה שהוריה גדלו איתם בשכנות בעיראק. היא רצתה אותה לבנה הבכור אליהו. המשפחה נעתרה בשמחה והזוג הצעיר נישא בטקס צנוע באוהל. האורחים שהגיעו 'לא קיבלו  אפילו סוכריות' אומר שמואלי בחיוך.  

באותה תקופה במטולה התנהל שוק שחור של מוצרי מזון. אל מכולת קטנה הבריחו הערבים מלבנון מוצרי יסוד כגון: קפה וחיטה, מוצרים  שעד אז לא נראו בחלסה.

"אחרי יום עבודה עליתי ברגל למטולה. שם קניתי חיטה שאמי חיממה על פתיליה ובישלה לכולנו לאכול. גם את הדרך חזרה כמובן שעשיתי ברגל. בלילה היינו מדליקים את העששית, מיטות לא היו. אז ישנו על מזרנים, קרה לא פעם שמתחת למזרן זחל עקרב".

היו אלה שנים קשות לעולים במעברה. העדנה והרווחה קמעה אצל שמואלי, התחילו כשנהפך לראש צוות ומזכיר ועד עובדי "סולל בונה".

הסיפור הבא מלמד משהו על הקרבה והאהבה ששרה באותן שנים. שמואלי ועשרת חבריו הלכו ברגל אחרי יום העבודה לקיבוץ "נאות מרדכי". הם מילאו שקים של ענבים, תאנים, וגם של חמניות שנותרו בשדות. כשהגיעו חזרה הם חילקו את השלל בין כל האוהלים והצריפים. "לא היה מקרר, וככה חיינו. אמרנו תמיד תודה על מה שיש חילקנו וברכנו" מסביר שמואלי.

 

דואג לקהילה

 

לאחר נישואיהם קיבלו שמואלי ואסתר, פחון משלהם מול אולמי "פאר". אלה השנים שנולדו הילדים. הבכורה תקווה רחמים, יוסיDSC_0009_855510876.jpg שמואלי, איש קבע המתגורר בהרצליה. שוש זגורי שמתגוררת עם משפחתה בשדה אליעזר, ועובדת כמזכירה בלשכה של ראש המועצה. אריה שמואלי מנהל בסלקום שמתגורר בזיכרון יעקוב. אביבה סבג גננת ממושב בית הלל, דליה, רעייתו של שלומי אפריאט מחברת "טופלין", מיכל בת הזקונים, שעדיין חיה עם הוריה בביתם שברחוב הרצל. הם הורים  לשבעה ילדים טובים ומוצלחים. יש להם שמונה עשרה נכדים ונכדות וגם שבעה נינים.

אחרי כמה שנים בהן עבד כפועל ב"סולל בונה" נתבקש שמואלי להתמודד על תפקיד מזכיר אגודת פועלי הבניין. "אלוני ז"ל שהיה מזכיר מועצת הפועלים פנה אלי" מספר אליהו, "למרות שסירבתי אלוני לא ויתר. הוא התעקש שאתמודד ופנה להנהלת סולל בונה שאציג את מועמדותי. הסכמתי אבל הצבתי תנאי. שמשכורתי תמשיך ותשולם מסולל בונה. וכך היה מאז ועד שפרשתי לפנסיה מוקדמת הייתי מזכיר אגודת הבניין". את תפקיד המזכיר הוא ביצע במסירות גדולה וזכה להערכת העובדים. בכל השנים עד שפרש הוא נבחר כל פעם מחדש.   

ב-1986 פרש שמואלי לפנסיה מוקמת מ"סולל בונה", אך לא הפסיק את פעילות ההתנדבות שלו. הוא נותר במועצת פועלים כרכז מועדון לגמלאים, ארגן להם טיולים, מסיבות חנוכה ומתנות. מי שסייעה לו בעבודת ההתנדבות היא שמחה כהן שפרשה לפנסיה בעצמה לא מכבר מעבודתה בעיריית קריית-שמונה לאחר 36 שנים. כהן שנבחרה מספר פעמים לעובדת מצטיינת אמרה לי השבוע "שמואלי תרם את כל מרצו וכוחו למען הגמלאים".

"סמי מלול עזר לנו מאד בנושא תקצוב המועדון ועל כך הוא ראוי לתודה. הצלחנו לארגן לגמלאים פעילות רבה ומבורכת ושמואלי היה הרוח החיה של המועדון".

הפעילות של המועדון הסתיימה. אבל גם היום עדיין יום בשבוע שמואלי מקפיד להגיע למועצת פועלים, כדי לטפל בגמלאי "סולל בונה". שמואלי שנפשו נקשרה בנפשם של הגמלאים לא מוכן להיפרד מהם, לא כל עוד הוא מרגיש צעיר כל כך, בגיל 84 הוא רק בתחילת דרכו.

 

 

 

אולי יעניין אותך

Bottom ad