רקע לפרשה:
בכ"ט בסיוון שנת ב'תמט (2449) לבריאת העולם, שלח משה רבינו שנים עשר מרגלים, נציג מכל שבט. משה רבנו ממנה את שניים-עשר ראשי השבטים, לצאת לתור את ארץ כנען טרם יכבשו אותה בני ישראל. הוא מצווה עליהם לבחון את טיב הארץ ואת חוזקו וגודלו של העם היושב בה.
המרגלים תרים את הארץ במשך ארבעים יום, וחוזרים כשבידיהם פירות ענקיים המעידים על טיב הארץ. הם גם מספרים כי הארץ "זבת חלב ודבש", אך בפיהם דברים קשים על עוצמת האויב ועל כך שהארץ 'אוכלת יושביה'. המרגלים, להוציא כלב ויהושע, מסיקים: "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו".
משה רבינו מסר למרגלים את מסלול ההליכה המתוכנן. יהיה עליהם להיכנס לארץ דרך הנגב, ורק לאחר-מכן לעלות אל ההר. כמו-כן, הם יצטרכו לאסוף אינפורמציה על תושבי המקום (מספרם ומידת מוכנותם למלחמה) ועל טיב הקרקע בארץ, וכן להביא דוגמית מפרי הארץ. המקרא מציין כי הימים היו "ימי ביכורי ענבים", כך שהמשימה להביא מפרי הארץ תהיה קלה במיוחד.
המרגלים יצאו לדרך, אך לא חלף זמן רב והעניינים החלו להשתבש. בכל עיר אליה נכנסו המרגלים, הם הבחינו כי נערכת הלוויה. היה זה נס שחולל האלוקים כדי שלא למשוך תשומת לב מיותרת, אך הם ראו בכך סימן כי זו ארץ קטלנית, זו "ארץ אוכלת יושביה" הם אמרו זה לזה. "אם ניכנס לארץ, צפויה לנו סכנה ממשית".
אם לא היה די בכך, בין תושבי המקום היו גיבורים ענקים בשם אחימן, ששי ותלמי. כשהם רואים את המרגלים הם אומרים זה לזה "תסתכלו! הנה נמלים קטנים בצורת אדם!" הדבר מחזק את אמונתם כי ארץ ישראל היא מקום מסוכן וכי עדיף שלא לנסות לכבוש אותה.
שני מרגלים לא היו שותפים לדעה הזו. היו אלו יהושע בן נון, תלמידו הנאמן של משה רבינו, וכלב בן יפונה, נציג שבט יהודה. כאשר הם עברו ליד העיר חברון, שם קבורים אבות האומה, אדם הראשון וחווה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה ויעקב ולאה, הוא סר מן הדרך כדי לשאת תפילה ליד קברם לבורא העולם שהוא יישאר נאמן לשליחות אותה קיבל ממשה רבינו.
המרגלים מתקדמים במסעם ומגלים כי לא רק תושבי המקום ענקים, גם פירות הארץ גדולים ויפים במיוחד. בתוכניתם לשכנע את עם ישראל שלא להיכנס לארץ, ולפיכך הם מעדיפים שלא לקחת עמם פירות כפי שביקש מהם משה רבינו. אך אז נזעק כלב ורץ לפניהם בחרב שלופה. "אם לא תיקחו עמכם מפירות הארץ, או שתהרגו אותי או שאהרוג אתכם" הוא מאיים. המרגלים נכנעים לאיום וקוטפים מן הפירות. היו אלו פירות גדולים כל-כך, שיכלו להביא פירות בודדים בלבד: אשכול ענבים, תאנה ורימון.
הם חוזרים למחנה בני-ישראל במדבר ארבעים יום לאחר-מכן, בליל תשעה באב. כל העם מתקבץ סביבם כדי לשמוע כיצד נראית הארץ המובטחת.
"אכן הארץ היא זבת חלב ודבש" פתחו המרגלים ואמרו. "הנה: ראו את פירותיה היפהפיים! אבל האם נוכל לכבוש את הארץ? לא ולא! תושבי הארץ הם ענקיים וגיבורים היושבים בערים מבוצרות. אם לא די בכך, קווי ההגנה שלהם ערוכים להפליא".
דבריהם החריפים של המרגלים גרמו למהומה מידית. צעקות מכל עבר החלו להישמע לכיוונו של משה רבינו: כיצד אתה עומד להוביל את היהודים להרפתקה מסוכנת שכזו?
בשורה התחתונה מובן כי גם אנשים גדולים וצדיקים כנשיאי שבטי ישראל עלולים לחטוא.
אין חדש תחת השמש
סיפור חטא המרגלים אינו דבר ששייך רק לעבר, בכל דור אנו נתקלים ביהודים שמעדיפים לראות את אלפית הכוס הריקה של ארץ ישראל. חשוב לזכור, לא מדובר ברשעים או פחדנים, אלא לקלקול נפשי-רוחני-מוסרי המוכן לוותר על ארץ ישראל.
גם אם לא נזכיר שמות, מפלגות ואפילו לא נציין את הארגון בעל שלוש האותיות באנגלית, נראה שם יהודים שמעדיפים ללכת עם משקפי שמש בתוך הבית, וכל מה שהם רואים מסביבם זה שחור-כהה, במסווה של דמוקרטיה, שיווין וכו' וכו'.
מספיק רק לראות ח"כים יהודים שמדברים על מדינת כל אזרחיה, או על איזה פרופ'-מרצה באוניברסיטה שמשתכר בעשרות אלפי שקלים בחודש מהמדינה ומסכים לטנף, להחרים ולירות אוטומט בתוך הנגמ"ש על בני עמו.
אבל לא, זה לא מסתכם רק במצב המדיני, אלא גם באותם יהירים שמתלוננים באופן שיטתי על חלקים מהציבור, על "התרבות" שצומחת כאן והורסת את ההגמוניה בה הם חיים.
תוכלו למצוא עיתונאים שמקבלים פינה בת 6 דק' בחדשות ומוציאים את כל הרע בארץ, ע"י השוואות למדינות אחרות, או התמקדות על השוליים הלא סימפטיים פה.
הבן שלי, בן 12 נחשף לעיתים רחוקות למהדורת החדשות בטלוויזיה (כשהוא מתארח בבתים אחרים). הוא תהה לא מזמן "אבא, למה אנשים מוכנים לצפות בשעה שלמה של דברים רעים?".
איך הפכנו את כל ההווה למקבץ של הפחדות?
תחשבו על זה. המצב של המרגלים היה באמת לא פשוט. הם נמצאים במדבר, בלב השממה, רואים דברים שאמורים להלחיץ את השכל הישר, אך כשמדובר באמונה וכל שכן בהבטחה של הקב"ה, עם ישראל צריך לזרוק את השכל ולפנות אל הלב היהודי.
הפתרון לכך הוא אהבת ישראל, הבנה מוחלטת על הזכות שלנו בארץ הזאת.
ונסיים בציטוט מהשיר:
אין לי ארץ אחרת
גם אם אדמתי בוערת
רק מילה בעברית חודרת
אל עורקיי, אל נשמתי
בגוף כואב, בלב רעב
כאן הוא ביתי
בתמונה: מנהל בית ספר ת"ת חפץ חיים, הרב תומר מיכאל והמחנך של כיתה ג' מיכאל בן זינו, עם דוד פריש, שזכה מקום 3 בחידון התנ"ך העירוני.
