לפני כמה שנים הוזמנתי לבית קפה חדש שנפתח בקריית שמונה, בית קפה ייחודי שאותו הקימו סטודנטים למען אנשים פגועי נפש, הם קראו למקום "קפה מותק".
הסטודנט הצעיר שקיבל את פני בכניסה סיפר לי בהתרגשות כי הם עיכבו את פתיחתו של בית הקפה למרות שהם רכשו ציוד חדש וזאת רק משום שלא נותר להם תקציב לרכישת מכונת קפה. "ואז קרה לנו נס" אמר לי הסטודנט בקול רועד "יום אחד הגיע אדם זר חובש כיפה למעונות הסטודנטים, האיש שאל על מטרת המקום והתעניין אם חסר לנו משהו. למחרת הגיע שליח עם מכונת קפה הכי משוכללת שיש. השליח סירב לחשוף את זהותו של האיש ואמר כי זו בקשתו של השולח. זהו, מאז לא ראיתי אותו יותר".
בירור קצר שעשיתי הוביל אותי אל השם עמרם קריספין. אח"כ גיליתי כי התרומה שכה ריגשה את הסטודנטים אז, היא רק חלק קטן מפאזל גדול של מפעל צדקה שעמרם וגילה קריספין מנהלים כבר שנים רבות. החל מאירוח נזקקים בביתם ורכישת חבילות מזון עבורם, דרך מימון מלגות לסטודנטים מיעוטי יכולת ועד שיפוץ בתי כנסת, בנית היכלי תורה ורכישת ציוד יקר ערך. כל מי שדיברתי איתו מאנשים גלמודים ועד רבנים וגבאי בתי כנסת, כולם חזרו ואמרו לי את אותם משפטים "עוד לא נתקלנו באדם כמו עמרם. קשה למצוא מילים כדי לתאר את רוחב ליבו של האיש. למרות שהוא תורם מאות אלפי שקלים, הוא נותר צנוע ונחבא אל הכלים, אין לנו הסבר לתופעה ששמה עמרם מלבד זה שהוא כנראה השליח של אלוהים".
אקדח מול העיניים
את החנות הראשונה שלו לתכשיטי זהב פתח עמרם כשהיה רק בן שלוש עשרה. הוא גדל בבית עני במרוקו, כשפנה פעם לאביו וביקש כסף לקנות מחברות לבית הספר, אביו התרעם עליו שאין לו כסף למותרות. "אז הבנתי, שאין לי ברירה, התחלתי לעבוד בבקרים בצורפות וללמוד בערב" סיפר לי השבוע עמרם "הרווחתי טוב בחנות ועזרתי להורי, קניתי להם רהיטים ולעוד שכנים שלא היה להם מה לאכול".
את גילה רעייתו הוא הכיר כשהגיע לצרפת. גילה עלתה לבדה לישראל, צעירה ציונית שכל כולה נתינה לזולת. בהתחלה הם התגוררו בירושלים, זוג צעיר חסר אמצעים וללא שום תמיכה כלכלית. הם התחילו את חייהם חסרי כול, עד אותו יום שבו מצא עמרם שטח אדמה במקום שקט בטבריה סמוך למלון עדן שבו ניתן להקים מפעל ליצור תכשיטי זהב.
את התכשיטים שהם ייצרו במפעל, הוא וגילה מכרו לחנויות והעסק שגשג. שגשג כל כך שיום אחד הפתיעו את עמרם בשעת ערב שלושה שודדים אוחזים באקדח. עמרם לא איבד את עשתונותיו, הוא דחף את השודד כשלוע האקדח מול פניו על שני השודדים האחרים, הם נזרקו החוצה מהחנות ועמרם נעל את הדלת אחריהם. בשנת 1980 סגרו משפחת קריספין את העסק בטבריה והוא העתיק את המפעל לקריית שמונה. ברחוב החולה הוא שכר שטח אדמה והקים את המפעל לייצור תכשיטים, בנוסף למפעל הוא גם פתח חנות ליד בזאר יוסי, חנות שבה מכר את תכשיטי הזהב שייצר במפעל. גם בקריית שמונה ניסו לא פעם לשדוד אותם, פעם אחת הפתיעו השודדים את גילה בביתה ופעם אחרת ניסו לשדוד את עמרם ברחוב, אבל למזלם הטוב זה לא צלח מעולם. "אלוקים תמיד שמר עלינו" אומר לי עמרם השבוע כשנפגשנו. "מי שמאמין לא מפחד".
כוחה של אמונה
ניסיונות השודדים להעכיר את רוחם ואת נתינתו של הזוג קריספין לא צלחו. לצד העבודה הקשה ביצור ומכירת תכשיטים עמרם וגילה החלו לאסוף לביתם אנשים גלמודים ועריריים ולארח אותם לשבת. הם הפכו כתובת לחסרי ישע ולנזקקים רבים.
למרות שכבר שנים רבות הם מנהלים מפעל צדקה משלהם הזוג קריספין הקפיד תמיד על מתן בסתר וסירבו להיחשף. גם לראיון הזה נדרשתי להפציר בעמרם רבות ולדובב אותו שישתף פעולה. עמרם וגילה הם זוג צנוע ועניו שמתרחקים מפרסום, הם מאמינים בעשייה מאחורי הקלעים.
עמרם וגילה לא זכו לילדים משלהם. הזוג שבחר לתת את מרבית ממונו לצעירים חסרי יכולת ללמוד ולהתקדם
הם בעצם הורים להרבה ילדים.
– עמרם, אתה וגילה השקעתם עד היום מאות אלפי שקלים בתרומות בקריית שמונה, אתה יכול לנקוב בסכום המדויק של היקף התרומות?
עמרם: "לא יודע. מעולם לא עשיתי חשבון בחיי כמה אני תורם".
– אני תוהה ביני לבין עצמי, עד כמה זה שאתה עצמך גדלת בחוסר כול, הביא אותך לדאוג ככה לאלה שגורלם לא שפר עליהם.
עמרם: "הנתינה ממלאת אותי אושר. לעזור לבן אדם שאין לו זה הכיף שלי. לא פעם כשאני נתקל במשפחות ברוכות ילדים שאין להם איך להאכיל את ילדיהם, אני נותן, גם אם אצטרך לקחת הלוואה בבנק בשבילם. אתה יודע איזה הרגשה טובה זו לפגוש אדם שאומר לי כי בזכותי הוא הצליח לשמור על כבודו ולהביא אוכל הביתה.
אתה לא מבין איזה אלוקים גדול יש בשמים. מה שאני נותן זה אלוקים נותן לי. לא פעם מצאתי מעטפות עם כסף אצלי שלא ידעתי על קיומם. פעם חיפשתי באוטו משהו, ונתקלתי במעטפה עם עשרים אלף שקל. אמרתי לעצמי, את זה אני אתן לברסלב. פעם אחרת חיפשתי משהו בספריה בבית והנה אני נתקל במעטפה עם שבעים אלף שקלים. מאיפה זה בא? אני לא יודע. אתה לא תאמין איך אלוקים שולח את הכסף.
כמו שאלוקים אמר אל תנסו אותי מלבד הצדקה. תתנו ותראו איך זה חוזר אליכם כפול".
– יש אנשים הרבה יותר אמידים ממך, אבל הם לא תורמים כמעט מאומה מכספם…
עמרם: "הם לא ידעו מה זה אלוהים.. אתה יודע אני מתרוצץ ועובד, נסיעות בכל הארץ למכור זהב, אבל לא אכפת לי. מי נותן לי את כל האומץ ואת הכוחות לתת לאנשים, זה אלוקים. אני קם כל בוקר ב3 לפנות בוקר, קורא תהילים והולך לבית כנסת. אני ישן שעתיים בלילה וחושב רק איך לעשות ולעזור לאנשים. אתה לא יודע כמה אנשים רעבים יש בקריית שמונה. יש אנשים שלא מבקשים, הם אלה שזקוקים לעזרה. מי העלה אותי ככה? זה רק כוח הצדקה שאתה נותן. אדם נותן ומהשמיים הוא מקבל עוד. אני לא רוצה שאלוקים יחזיר לי כמה שאני נותן, הייתי רוצה שאלוקים ישאיר את זה אצלו, אבל אלוקים נותן לי עוד ועוד…
