לפני כמה שבועות התקשרה אליי שוש ניב שעובדת במחלקת הרווחה במבואות חרמון ושיתפה אותי בהרהורי ליבה. "ישנה אישה מקסימה שגרה במושב רמות נפתלי, זמרת שמופיעה לפרנסתה בפני קבוצות של אנשים" היא סיפרה בשיחת הטלפון ההיא "אולי היא תבוא להופיע בפני חברי מועדון "לי-אור?" היא הציעה.
ואכן, לפני שבועיים הגיעה חנה למועדון לשיר בפני החברים שמרביתם כבדי ראייה ועיוורים. בתוך דקות היא שבתה את לב החברות והחברים. קולה הנעים ושירי ארץ ישראל הישנים שאותם היא בחרה לשיר, הרטיטו את ליבם של הנוכחים.
חלף שבוע והיא חזרה אלינו שוב. מסתבר, שלמרות שהיא שרה לפרנסתה, יש מקומות שהשירה בשבילה זה סוג של שליחות כמו ההוספיס, וקשישים בבתי אבות. "יש אנשים שנותנים לי אהבה, וזה שווה יותר מהכול" היא אומרת כמעט ללא שמץ של מבטא זר.
חנה עלתה מדנמרק לפני עשרים שנה. היא התחילה כמתנדבת במסעדה שבפרוד כמלצרית. יום אחד הגיע למסעדה בחור צעיר ממושב רמות נפתלי אליעזר חזיזה שמו. "הייתי חייל משוחרר מהצבא וקניתי את האוטו הראשון של חיי", הוא סיפר לי השבוע כשבא ללוות את רעייתו ולסייע בהבאת ציוד ההגברה למועדון. "הגעתי למסעדה והזמנתי קפה. מהרגע הראשון שראיתי את המלצרית התאהבתי בה" הוא אומר בחיוך מבויש.
המפגש הראשון היה תחילתו של קשר שבו ניסו הזוג אליעזר וחנה גם את מזלם בדנמרק. אבל מהר מאד שניהם הבינו כי כאן ורק כאן הם רוצים לקבוע את עתידם.
חנה עברה תהליך גיור בהדרכתו של הרב צפניה דרורי
ועם התהליך החל גם אליעזר להתחזק והפך לשומר מצוות ודתי יותר. זוג התאומים שנולדו להם לפני כשמונה שנים לומדים בבית ספר רמב"ם בקריית-שמונה. ויש להם עוד בת גדולה יותר.
די מהר התערתה חנה בחיי המושב ואהבתה לשירה שהחלה עוד בדנמרק הביאה אותה מהר מאד להופיע בעצרות ושמחות בישוב הקטן רמות. ואח"כ להצטרף לחבורת הזמר של נחום, נחצ'ה היימן שפעלה במבואות חרמון לפני כחמש עשרה שנים.
כשאליעזר החל לעבוד בשוק העירוני כסוחר פירות היא הייתה שם לצדו. "חנה היא אישה מיוחדת מאד" אומר אליעזר "היא לא מפונקת בכלל. תומכת ועוזרת. אומרים שמי שאוהבים אותו למטה, אוהבים אותו גם למעלה". הוא מפרגן לאישה שאתו.
שיעור לחיים
השבוע כשחנה באה שוב להופיע בפני חברי המועדון התלוו אליה גם אליעזר וזוג ילדיה התאומים בני השמונה.
חשבתי ביני לבין עצמי שילדיה אולי הפסידו כמה שיעורים באותו יום בבית הספר, אבל הרוויחו שיעור חשוב בחיים שלא נלמד בשום מוסד. הם ראו את השמחה שאמם הביאה לחברי המועדון ששרו, מחאו כפיים ורקדו יחד אתה, את ההתלהבות לשיר וליהנות בצוותא, את הנתינה לאחר ללא תמורה.
אין לי ספק שזה שיעור לא פחות חשוב מחשבון או אנגלית. שיעור באהבה.
