היום ה-02 בספטמבר , 2021

Select your Top Menu from wp menus

אליהו שמש סיפורה של תקופה

מי מאיתנו לא שמע במהלך חייו את המשפט "הכי חשוב זה החינוך"? נכון, החינוך הוא הבסיס והתשתית להכל. מי שנולד במשפחה שזה היה תמרור היציאה לחיים, זכה. זכה בהורים שידעו להבחין בין העיקר לתפל, בין החשוב והנצחי ובין מה שדומה לקצף שעל פני המים, מגיע ונעלם מיד.

נקדים ונאמר שהחינוך אינו רק למצוינות ולחתירה לעסוקים ומקצועות אטרקטיביים, ממש לא. מבחינתנו, חינוך הוא פלטפורמה לערכים, לידע, לכיבוד האדם באשר הוא, ל'יגיע כפיך כי תאכל', דברים כאלה. מבחינת הורינו, 'תהיה קודם כל בן אדם'. כל היתר, אחר כך.

…קריית שמונה, בה נולדתי בשנת 1953, ושאליה הגיע אבי-מורי אשר בוזורגי בגפו בסוף שנת 1949, היא הבית, הפלטפורמה, ה'רחם' בו אני נמצא כל השנים ומגדל בו את בניי, בנותיי, נכדיי ונכדותיי. בית, מולדת.

בתחילת דרכה זכתה קריית שמונה באנשי חינוך, אלה שהגיעו לכאן מתוך שליחות או שפשוט מישהו שלח אותם, בלהט ותשוקת צעירים וצעירות להניח את היסודות, להיות ה'בראשית'.

אנו מקדישים לאנשים הנפלאים הללו, שחלקם כבר אינם איתנו את הדברים הבאים.

יבדל לחיים ארוכים, אליהו שמש המחנך, המורה והמנהל המיתולוגי של בית ספר ה'מגינים' יוביל אותנו בסיפור המעשה, בהארת פינות שנשכחו ובחיוך כדרכו של מחנך המתבל את הלימוד בסיפורים ומעשיות משעשעים.

אליהו שמש עזב את קריית שמונה, יחד עם רעייתו דליה, גם היא מחנכת ומנהלת מיתולוגית בקורצ'אק, ב'עקבות הילדים'. הזוג שמש, אף שאינו כאן, כבודו כאן גם בזכות צוקרברג…

 

 

 

 

  • שלום אליהו היקר. ספר בבקשה, באיזה נסיבות הגעת לקריית שמונה?

שמש: "בראשונה הגעתי מטעם שח"ל (שרות לאומי לישראל) ארגון מתוך מפא"י ההיסטורית. נשלחתי להביא נערים לשמוע את בן גוריון (בזיכרון יעקב, כמדומני) ואכן הבאתי אותם.

משם הגעתי לקריית שמונה, נזרקתי לפחון, מחסן כלים שם "בליתי" את הלילה. הוקסמתי מהנביעה של 'עין זהב' והילדים המשכשכים ליד אמותיהם שעסקו בכביסה. החרמון מצפון, שמים תכולים והאנשים המקדימים שלום.

לא הרתיעה אותי הרוח השורקת ממערב ולא ים הפחונים.

הבאתי את הנוער למחרת ובדרך בקרנו בישובים הסמוכים לזיכרון.

לא ידעתי אז שקריית שמונה, תהיה המקום שבו הייתי רוצה לגור ולעבוד.

כאשר סיימנו את לימודי ההוראה, סיפרתי לחבריי את התרשמותי מהביקור הקצר בקריית שמונה (אני לא בטוח שאז היה כבר השם).

דוד מורה היה המנהיג, התארגנו ששה לצאת לצפון. דוד מורה, עזרא דנוס, יצחק ערבבה, יעקב כרמי, אברהם אחי ואני".

 

 

 

  • כיצד עברו עליך הילדות ושנות הנערות בבגדד?

שמש: "נולדתי בבגדד בכ"א תמוז התרצ"א 7.7.1931 בשכונה שיעית מובהקת שיהודים לא התקרבו אליה. אבל זה לא הרתיע את הורי שנולדו וגדלו בעיר צ'יפל (שם קבור הנביא יחזקאל) ובעיר סמאווה (עיר הולדתו וחייו של המשורר היהודי שמואל בן עדיה). השפה הדרומית והמנהגים של המרז דרומה שגורים להם היטב.

את הבית בבגדד שכרנו מאחותו של נורי אלסעיד (שר וראש ממשלה).

גדלתי ביניהם ושחקתי עם ילדיהם כשווה בין שווים. בגיל ארבע נדדה משפחתי דרומה לעיירה שאמייה ולעיר המחוז דיווניה. אבי ניהל את החשבונות של אחיו הבכור ששון בחוות הדלקים (בשותפות עם גביר מוסלמי).

בשני המקומות האלה היינו מכובדים ולא התייראנו מפני הגויים.

בבגדד וכן בדרום היו לי חיי מאושרים. למדתי בבתי ספר ממשלתיים. בקיץ ובחופשות נשלחתי לחדר ללמוד קריאה עברית עטוף באהבה".

 

בן גוריון אמר 'ללכת לצפון ולדרום, נענינו והגענו לחאלסה', אומר אליהו בשיא הטבעיות. זה שהיום זה לא קורה, מסביר את הדרך הארוכה שעברה החברה הישראלית מ'אנחנו' ל'אני'.

 

  • כמדומני, הגעתם לקריית שמונה, כקבוצה שהכירה עוד קודם, ואם איני טועה, רובכם ככולכם עולים מעירק. שתף אותנו.

"היינו ששה מתנדבים (שהזכרתי את שמותיהם קודם) כהיענות לקריאה של בן גוריון, ללכת לצפון ולדרום, כולנו מהעדה הבבלית.

הגענו לקראת ערב, קבלו את פנינו אריה שוורץ מנהל המעברה, עקיבא המחסנאי והעגלון בוריס שהובילו אותנו לחדר ערבי ענק עם תקרה גבוהה שריד מחלסה הערבית.

שש מיטות, סמיכה ומזרוני קש, שולחן זעיר, עששית, ופתיליית נפט.

התארגנות, מהירה עזרא היה הקניין, יעקב כלכל, יצחק בשל משהו מאבקת ביצים שהשיג עזרא בצרכנייה. אנשי הצרכנייה שמחו בנו ונתנו גם מעבר למה שחייבו פנקסי המזון של ימי השר דוב יוסף".

לצעירים שבינינו נאמר שהשם 'דב יוסף' היה מילה נרדפת לצנע, חלוקת מזון בהקצבה והכל במשורה, חוץ מהאהבה למקום.

 

  • מה מצאת בקריית שמונה מבחינת תשתית חינוכית? כיצד התפצלתם לבתי הספר השונים?

"למחרת, הגענו לבית הספר, שני צריפים עלובים לא רחוק מבניין המשטרה, שם קבל אותנו המנהל אורי שפר מכפר בלום, מנהל ללא תלמידים ועוד שני מורים יחסית מבוגרים מאיתנו: יחזקאל אגא, וחוגי גמליאל (במקרה או שלא במקרה גם הם עירקים).

ישיבת מורים, שני סעיפים על סדר היום: חלוקת המורים לכתות.

יחזקאל מורה לזמרה ואנגלית. גמליאל, כתה ד', דוד מורה, כתה ה', עזרא דנוס כתה ו' יצחק כתה ג', אברהם אחי, התעמלות ומתמטיקה, ואני צעיר החבורה אקבל את כיתה א'.

הסעיף הבא, לכו תקוששו! לכו הביאו ילדים לבית הספר. צריך לשכנע את הילדים לבוא ללמוד במקום ללכת לעזור להורים בעבודה".

שלא כמו היום, את התלמידים צריך היה 'לקושש' בשפתו של אליהו. אין עירייה, אין מחלקת חינוך ואפילו על קב"ס עוד לא שמעו.

"את ילדי הרומנים לא היה קשה למשוך. האימהות של ילדי העיראקים נתנו בנו אימון והרי אנחנו משלהם! עם ילדי העדה הכורדית, היה קצת קשה, הופצה שמועה שאנו באים לקחת את הילדים לצבא! מאחד הצריפים יצאה אם ובידה מחבת שנפנפה מעל הראש של עזרא אבל עזרא עם החיוך וקצת חלקת לשון היה משכנע.

הוזהרנו לא לפנות לילדי התימנים, הם כבר היו בבית הספר של זרם העובדים הפשט הדתי בניהולו של מר קאופמן, הם כבר לומדים במבנה (שאחר כך הוסב למועדון הטכני) מבנה של התיכון האזורי של ימי המנדט הבריטי.

 

למחרת זרמו הילדים עד כי לא היה מקום להכילם, "כבשנו" בבית קאמל מספר חדרים שלא שימשו משרדים ולימדנו בשתי משמרות.

אלתרנו רהוט עלוב והחילונו במלאכת החינוך. לא רחק היום וקבלנו ממשרד החינוך ריהוט כנדרש. הצטרפה איטה מורה מכפר אתא".

 

פעם, המעבר בין ניהול בית ספר לניהול דיר היה הכי מובן שבעולם…

והיום?!

 

  • בית ספר, היכן בית הספר?

"הוקמו צריפים שוודיים מרווחים, עבדנו עם תחלופת מנהלים שבאו מהעיר הגדולה. אורי שפר חזר אחרי שנה לכפר בלום ולא כדי לשמש בהוראה. כל המורים היינו כאגודה אחת, עבדנו ושגשגנו.

מספר המורים גדל, קבלנו לשנה את אליעזר מרכוס מההכשרה בכפר בלום שעלו להקים את קבוץ גונן.

אליעזר, כוח רציני, עבד עם הכיתות הגבוהות. אזכיר שחזר לגונן כדי לנהל את הדיר! אחרי שעזב את גונן שימש מנהל בדרום, מנהל של בית הספר בויאר למחוננים בירושלים, יותר מאוחר ניהל את המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך ובהמשך מנהל בית הספר לעובדי הוראה בכירים בירושלים. כל השנים שמר איתנו על קשר".

זכיתי ולמדתי בבית ספר 'המגינים' מכיתה א' עד כיתה ד' כולל. המנהל דוד מורה ועבדכם חלקנו את חדרו. הוא על כיסא הניהול ואני עומד שעות בחדרו עם הפנים …לקיר, סוג ל עונש.

האמת, שגם סיימנו את חלקנו בבית הספר באותה שנה. דוד מורה נבחר לראשות המועצה המקומית, ואנוכי עברתי ללמוד בבית הספר החדש שהוקם ע"ש יאנוש קורצ'אק בניהולו של עוד מנהל אגדי ציון וידל ז"ל.

 

"במקביל, הוחל בבניית בית הספר המגינים, דוד מורה עם שמונה כיתות, קיבל את ניהולו ולמעשה מייסדו, עד היותו ראש המועצה המקומית. אני קבלתי את הניהול אחריו למשך שלושים שנה. זה לא היה קל להיכנס לנעליו, עבדתי קשה כדי להשיג את אמון המורים וההורים, אהבתי את הילדים והם השיבו לי גמול. עד היום אני בקשר עם חלקם".

 

  • בכל זאת, כיתה א'. מעט מפתיע. כיצד התמודדת עם המשימה?

"קבלתי את הכתה א' בעל כורחי, המשכתי איתם עד סיום כתה ח', הורי התלמידים היו משענת ורצו בי כל השנים.

הלכתי ברגל ולפעמים שפר מזלי לעלות טרמפ אל בית הספר בקיבוץ כפר בלום בהנהלתו של המשורר והסופר חנן שדמי כדי ללמוד איך מקנים קריאה לבני השש, הופתעתי! שם אין כיתה א', בני השש נמצאים עם ילדי הגן ולומדים קריאה מצירוף הברות של עצמים ושמות. בסמינר לא לימדו אותנו איך להורות בכיתה א'. המצאתי את עצמי מחדש ונשארתי בחיים".

 

  • התחלת עם כיתה א', אך חתרת להגיע לטופ, ניהול בית הספר..

"נכון. שמשתי מורה, סגן, מורה לטבע, וכל שנדרשתי.

לניהול הלכתי כי נמאס לי להיות תמיד כינור שני, משרתם של מנהלים שבאו אורח ללון, ואחר כך לקבל שדרוג, הפרס משרה בעיר הגדולה. היה גם מנהל משכמו ומעלה שהרים את בית הספר מעלה מעלה וגם הוא עזב לעירו לקבל את פרס הניחומים.

סיפר לי מרצה מהולל מאוניברסיטת תל אביב שהתכוון לבוא לשנה לעיר שלנו. "התנפלו" עליו אנשי משרד החינוך וראשי העיר שלנו, 'בוא שלמה, היה לנו למלך! תנהל את התיכון דנציגר'. תשובתו הייתה נחרצת, 'אני לא בא לדרוך על גוויות, יש לכם את עזרא דנוס, מנהל מצוין ששמעו יצא למרחוק, גם אם לא תודו בכך', אמר והלך לישוב אחר לשנה".

 

  • שאלה אולי לא הוגנת, אבל אשאל 'מה רציתם להשיג בבואכם לישוב שכוח-אל כמו חאלסה/קריית יוסף/קריית שמונה?

שמש: "באנו בתור מתנדבים לקריאת בן גוריון לכו לנגב ולגליל. איש מאתנו לא חשב לנהל עיר או להיות מנהל בשנים 1951-2 באנו מתוך רצון ואהבת הארץ.

אני סבור שהצלנו את החינוך בעיר לא זרועה, עם-רב בשלושת אלפים פחונים חיכו לנו.

ושתדע, הייתי עושה זאת שוב אילו נקראתי לדגל. נעטפנו באהבה וזה היה שכרנו".

 

בשנות השמונים והתשעים החל משבר הסבים והסבתות. משבר שהתעצם במהלך השנים, ולהערכתי לא הסתיים. זוגות צעירים שהקימו את ביתם בקריית שמונה באהבה ושמחה וילדיהם גדלו ויצאו את העיר (צבא-לימודים-עבודה-והקמת משפחה מחוץ לעיר) החלו לחוש את הגעגועים מה שהצריך נסיעות למרחקים. זוגות אלה שהפכו לסבים וסבתות, כאמור, גם היו מבוגרים מן הסתם, מה שהקשה עליהם בנסיעות הללו.

 

  • והשאלה הבלתי נמנעת. מדוע עזבתם את העיר בה הנחתם את יסודות החינוך?

שמש: "לא עזבנו, קריית שמונה בנפשי ומאודי כל חיי. הקשר שלי עם העיר ועם "המגינים" בבת עיני, חזק מתמיד.

נולדה הנכדה הראשונה, נסענו לקראת שבת, חגים וכל חופשה לת"א בכבישים של פעם, ארבע שעות ויותר עד שעייפנו. ואז נפל הפור.

קריית שמונה כמו ערש הולדתי השנייה שמורים בי זיכרונות נעימים בעיקר. העיר הזאת יקרה לי מאוד מאוד.

אהבתנו לא תכלה.

בקריית אונו, אנחנו מוקפים כאן, שתי בנותיי, שתי נכדותיי, שני נכדיי, זכיתי בשני נינים,

מה טובו אֹהליך השם. אודה לשמו תמיד על הברכה".

 

דליה ואני

הסיפור שלי עם דליה לא יאמן.

אחרי שנתיים בכתות א' ב' הלכתי לרחוב הבנקים בחיפה שם היה (משרד החינוך) ופניתי למפקח שלום עטיה להודיעו שאני הולך להתייצב לשירות סדיר.

הוא אומר לי בסתם מציאות סתם בדיחה, 'השתגעת אתה עדיין הולך על מקל, הרגל שלך עדיין בהחלמה (הכשת צפע) איך תלך שם בג'בלאות, אחרי שנים של יובש, אני שולח לכם שתי מורות בוגרות סמינר הריאלי בחיפה, ואתה נוטש עכשיו! אנחנו נטפל בצבא אם תשנה את החלטתך.  אמרתי 'אחשוב'.

ואכן כך היה. הלכתי לתחנת אגד לסייע ומצאתי מלוכה.

…הוקירו את דליה גם לפני היותה למנהלת. מישהו הזכיר לי שביום שלא שמעו את קולה מהרמקול של מצודות היו מתעניינים למה לא שמעו את "הבוקר טוב" מהדהד בכל העיר.

דליה הצליחה גם בעיר בני ברק בבית ספר ממלכתי, רחשו לה כבוד בעירייה החרדית ולא גרעו ממנה תקציבים וקבלה כל שדרוש ללא אפליה וזכתה בשם טוב".

אנו בפתחה של שנה חדשה, זמן עלום וסתום מחכה לנו, ודווקא בזמן כזה, חשתי צורך עז להפליג על כנפי הזמן אל המחוזות המעטים שיש סביבם קונצנזוס מוחלט. החינוך ואלה שהניחו את היסודות ונטעו את השתילים הרכים שברבות הימים נהפכו לאילנות ועצים ענקיים המניבים פירות טובים ועסיסיים, גם אם הפירות נמצאים על מדפי החיים בישובים וארצות אחרים.

אחתום במה שאימי זיכרונה לברכה הייתה עונה לי בכל פעם ששאלתי אותה אם הבחירה שלי, המעשה שעשיתי גורם לה לאושר "אם אתה מאושר, אני מאושרת", ענתה לי בפשטות ובתמימות.

 

 

 

 

אולי יעניין אותך

Bottom ad