היום ה-18 בנובמבר , 2017

Select your Top Menu from wp menus

שופטים ועו"ד מחויבים לבצר את מערכת המשפט והרשות השופטת

הריאיון הבא, ראוי שיפתח בשאלה. "מי לא מכיר את עו"ד מאיר זנטי?!". תתפלאו עד כמה אינכם מכירים, מעבר לשם המלא והתואר 'עורך דין'. גם אני חשבתי כמוכם, ועכשיו אחרי הריאיון נראה לי שחלק מהתעלומה נפתרה, למרות שחלקה הגדול עדיין עלום יותר.

…לעיתים, קורה ואירוע נקודתי מהווה אשנב, צוהר אל עולם קסום של חיים, לבטים, התמודדויות ומלחמות, שהיית בטוח, שלא התרחשו מעולם.

הצוהר הזה נפתח לפני מספר ימים כאשר עו"ד מאיר זנטי קיבל אות הוקרה מלשכת עורכי הדין בצפון על פועלו העשירה והברוכה במשך 45 שנים.

הפרגוד הגדול שכיסה את מה שמאחוריו הוסר במעט, בתנועות עדינות ובסדרת השאלות בהמשך נחשפו רבדים מעניינים, מרגשים ומעוררי השראה של אדם אשר אינו מחצין ומייחצן את עבודתו, זולת חובתו ללקוח.

מאיר נולד בעיר וואזן שבמרוקו, שם הותיר את ילדותו החסרה, שלפחות כך חשב, עד אשר שב לטיול שורשים בשנת 2011 יחד עם בניו והבין שלמעשה מיצה ילדות קסומה ועשירה בחוויות.

וכך הוא כותב על ילדותו: "ילדות זו, רציתי לחוות, וילדות זו, רציתי לשחזר. את אשר אבד לי, נשאר קנייני לעד, ואת מהות האבדה, רציתי לחפש בעיר הולדתי, בין כתלי בית הספר בו למדתי, בתוך הבית, בו גרתי, ובו עברה עלי ילדותי, במגרשי הכדורגל, בהם שיחקתי, בסמטאות הצרות, בהן שיחקנו, ובתוך כתלי בית הכנסת, בו התפללתי יחד עם אבי ז"ל, ועם אחי, וילדים אחרים, בני גילי.

שם הבנתי, את מה שלא הצלחתי להבין ולפתור, במשך 50 שנה ויותר, מאז עזבתי את העיר וואזן. כל העת, חייתי בתחושה, שילדותי הסתיימה, והחל מאותו רגע, הפכתי לנער בוגר, עם גוף של ילד, שילדותו יצאה מגוף זה, ובאה לידי סיום".

ללא חוויות של מחשב, וואצאפ, אופניים חשמליים, אלא ילדות אפופה באבק קסמים שרק ילד במרוקו יכל לספוח את זיכרונו חמישים שנה ויותר.

עו"ד מאיר זנטי, עלה לארץ, במסגרת עליית הנוער, לבד בגיל עשר וחצי, יחד עם אחותו אורה, שהייתה מבוגרת ממנו, בשלוש שנים בלבד. הוריו עלו ארצה בשנת 1961 ומאז ועד פטירתם התגוררו בקריית שמונה בשכונת שפרינצק. שפרינצק, הרחוב והשכונה ממנה יצאו מטובי בניה של קריית שמונה.

מאיר למד בפנימייה 'עליה', ליד פתח תקווה, ואת התיכון סיים בבי"ס "ישורון" בפתח תקווה, שהיה אחד מבתי הספר המובילים במחנה הדתי לאומי אז, ובין חבריו ללימודים אפשר למצוא את מר שמריה בן צור, שכהן כחבר כנסת, מטעם המפד"ל, וד"ר שגב, חוקר במכון ויצמן.

את שירותו הצבאי עשה בחטיבת גולני, במסייעת על המרגמות המתנייעות, עד לשחרורו במאי 1965.

אבל, הסיפור מתחיל עוד קודם לכן בשיחה עם אבא שלו בוואזן.

מאיר, בן העשר וחצי, עומד מול אביו ובמונולוג ארוך הוא מגייס את כל הטיעונים בעד עליה ארצה… אבל הגיל לא בדיוק מחזק ותומך בדרישה, אך ככל הנראה, כבר אז, מתגלה העורך דין שבו והאבא משתכנע…

לימים, ב-1987, רואה אור הספר 'מאה סיפורי עלייה', מטעם משרד הביטחון, והעורך אלי וולצקי, כותב בהקדמה: "מאה סיפורי עלייה" אינו ספר היסטוריה, המתעד את תולדות הציונות. זה סיפורה של ישראל, היום. עולים מתארים בגוף ראשון, את המפנה בחייהם שפילס את דרכם לכאן. ישראלים-מלידה חוזרים ומגוללים מה ששמעו מפי הוריהם והורי-הוריהם. האמירה מפליגה אל מעבר לשמות ולתאריכים".

סיפורו של עו"ד מאיר זנטי, משודר בגלי צה"ל, לצד סיפורם, של רבים וטובים כמו הנשיא המנוח יצחק נבון ז"ל ואחרים, שהצלחתם לא ניתנה להם, על מגש של כסף.

לאחר השחרור מצה"ל, נחוש מאיר להגשים את חלום ילדותו, לתת תוקף ל'עורך דין' שבו ושאותו הפגין מול אביו עוד במרוקו… מספר חודשי עבודה בבנק הפועלים בקריית שמונה מציידים אותו במעט כסף שאיתו יוכל להתחיל את המסע אל הגלימה הנכספת.

מאיר מסיים את לימודי המשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, ובשנת 1972, אחרי התמחות, פותח משרד עצמאי לעריכת דין בקריית שמונה, ועושה היסטוריה,  כבן העיר הראשון המוסמך כעורך דין.

 

 

 

  משפחתי

בקריית שמונה, יסדתי את ביתי, והקמתי משפחה לתפארת, יחד עם רעייתי הנפלאה חני, אשר מלווה אותי, מיומי הראשון, בימים קשים וטובים כאחד, ומנהלת בעבורי את המשרד. בקריית שמונה נולדו לנו כל 3 ילדינו:

הבן הראשון, עמי הבכור, שעובד יחד איתי, מהווה את יד ימיני, ומיועד להמשיך את דרכי המקצועית. עמי נשוי לעידית שהיא בתם של אילן ז"ל ולידיה זרקה שהיו מייסדי רמות נפתלי, ושם גם בנה את ביתו, ומהם יש לנו שני נכדים – אור וניר. לעמי היה חשוב שבניו ילמדו בעיר, ושניהם מאז חטיבת הביניים, לומדים בבי"ס דנציגר כאשר אור לומד בכתב י"ב, ואמור להתגייס בשנה הבאה וניר לומד בכיתה ט'.

הבן השני, אלדד, לשמחתי עושה חיל, אך למרות ביקוריו התכופים בארץ, הוא לצערי, קבע את מושבו מזה שנים רבות, בחו"ל, והעניק לנו נכדה בשם מיה, הלומדת כעת בכיתה ב'.

הבן השלישי, נתנאל, מתגורר ועובד במרכז הארץ, וגם הוא, ממלא את לב הוריו, בגאווה גדולה.

 

 

 

 

  • עו"ד מאיר זנטי, כבן ביכורים של קריית שמונה בתחום המשפט, הנך עורך הדין הראשון של העיר. מה הוביל אותך להחלטה ללמוד עריכת דין?

"את מקצוע עריכת הדין, כמה שזה נשמע בנאלי, החלטתי ללמוד עוד כשהייתי ילד במרוקו, ולמעשה במסגרת חלומי לעלות לארץ, היה גם החלום ללמוד משפטים בארץ, בעברית, במדינת ישראל, תוך הכרת חוקיה של מדינת ישראל, מדינת היהודים.

כפי שהחלומות של ילד, הם חלומות תמימים, גם התקופה בה למדתי משפטים, הייתה יותר תמימה ואידיאליסטית מהיום

וציפיותיי מהמקצוע, היו כאלה שמקצוע עוה"ד איננו רק מקור פרנסה, אלא גם אמצעי, המאפשר לסייע לאחרים.

צריך לזכור, לא הייתה אז העדפה מתקנת, לא היו הקלות לבני עיירות הפיתוח, לא היו מלגות סיוע ולא רק שלהוריי לא הייתה יכולת לסייע לי, אני השתדלתי, במידת יכולתי להקל עליהם".

 

 

  • איך הייתה ההתחלה, בכל זאת מדובר היה בישוב די מנומנם מבחינת פעילות כלכלית, עסקית או פלילית?

"זו הייתה יותר בחירה רגשית, מאשר רציונאלית, משום שהיו לי הצעות, להשתלב במשרד זה או אחר, בחיפה או במרכז הארץ, אך בחרתי בלב שלם, לוותר על ההצעות שהיו קוסמות, הן מבחינה כלכלית, והן מבחינה מקצועית, ולשוב לעיר קריית שמונה, בה ראיתי את מקום מושבי, ובה רציתי, להכות שורשים.

בתחילה, חוויתי קשיים כלכליים, ולא הייתה לי יכולת כלכלית, גם לא לפתוח משרד קטנטן, ובוודאי שלא לרכוש את הציוד הבסיסי הנדרש, ולכן נאלצתי לחזר אחר פתחיהם של שלושת הבנקים, שהיו אז- פועלים, לאומי ודיסקונט, בכדי שיאשרו לי, קו אשראי, שיאפשר לי פתיחת משרד ותחזוקתו.

למעט דיסקונט, אף בנק לא הסכים לתת הלוואה, לבחור צעיר, נטול נכסים אך למזלי חסכונותיה של אשתי, שחסכה עוד כשהייתה רווקה, והסכמתו של בנק דיסקונט, לאפשר לי קו אשראי, היו מהגורמים שסייעו לי, בפתיחת המשרד ובניהולו.

לא אכחד, בחודשים הראשונים, כמעט ולא היו לי לקוחות,

 

'אשתי ואני במשך חודשים לאחר החתונה, ישנו על מזרון כי לא היה כסף לקנות מיטה, וגם מהצלם של החתונה התחמקתי תקופה לא קצרה, עד שהיה לי כסף לשלם, עבור אלבום החתונה'.

 

אט אט המצב השתפר, כאשר בכל אותה עת, חני אשתי, היא זו שנהלה את המשרד, שמשה כמזכירה, ובצעה כל מטלה נדרשת, ובכך נחסכו מאתנו כספים, שלא היו לנו".

 

 

 

 

  • במהלך הקריירה הארוכה שלך בעריכת דין חנכת דורות של עורכי דין צעירים. לא אטעה אם אומר שגולת הכותרת היא בנך עמי. כיצד זה לגדל דור ממשיך במקצוע עריכת הדין, שעמי הוא חלק מרכזי במשרד?

"בני, עמי, הינו לא רק "יורש עצר" שלי, בכל הקשור לעבודתי המקצועית, עמי בני, הנו קודם כל חבר נאמן, מאז היותו בן מספר חודשים. אנו מבלים יחד במשרד, מחוץ למשרד ובבתי משפט, יותר ממה שאני מבלה בבית ועם אשתי, ויותר ממה שהוא מבלה עם אשתו וילדיו. באופן טבעי, הקשר הצמוד הזה, בין אב לבין, חונך וחניך, קולגה אל מול קולגה, יצר במשך השנים, יחסים מיוחדים של קרבה, ידידות והערכה הדדית, ובמיוחד יחסים של כבוד הדדי ואמון של כל אחד מאתנו, ביכולתו של האחר, כמו גם הקשבה האחד לשני, בלב פתוח ונפש חפצה.

ברור שכזה קשר אינטנסיבי וצמוד, יכול להביא לתוצאה הפוכה, אך מה שתיארתי למעלה, זה הסוד להצלחת שיתוף הפעולה המבורך בינינו, ואני מאחל עוד שנים רבות, לשיתוף פעולה כזה".

 

 

  • בשבוע שעבר קיבלת את אות המחוז, הוקרה על פועלך המקצועית הנרחבת משך שנים. קיבלת המון מחמאות. מה זה עשה לך?

 

"את ההוקרה, קיבלתי, על פעילותי במשך 45 שנות פעילות כעורך הדין, אך החשיבות מבחינתי, אינה לדרך שעברתי, אלא לאופן בו, עשיתי את המסע, שאני מקווה שגורם לאחרים, גאווה על כך, שהנם בני העיר, הנפלאה הזו.

לעניין זה, אין טוב יותר מהפסוק הפותח בפרק ב' שבפרקי אבות: "רַבִּי אוֹמֵר: אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם."

כאשר מפעל חיים, הדרך בה הלכת ופועלך, זוכים להכרה גם מהחברה, בה אתה חי, זוהי המהות, של דרך ישרה, והצלחה אמיתית.

 

 

 

מתוך דברים שנשא עו"ד זנטי בטקס, בו הוענק לו, אות יקיר המחוז, מטעם לשכת עוה"ד:

"אותם עשרות עורכי דין, שקבלו תעודות הסמכה, בקיץ 1972, ואנוכי בתוכם, ידענו, שבתום אותו מעמד, ולאחר קבלת תעודת ההסמכה, אנו, לא רק הופכים לעורכי דין, אלא גם לעורכי דין עם שליחות, הן כלפי ערכאות השיפוט, וחברינו למקצוע, והן, כלפי הלקוחות, שנרכוש בעתיד. ידענו אז, באותה תקופה, והייתי מוסיף, באותו עידן, כי השליחות שהוטלה עלינו, הייתה חלק בלתי נפרד, מהמקצוע. בשנים האחרונות, אני מביט סביבי ושואל עצמי, במידה מסוימת של עצבות,

מה קרה, לאותה תחושת שליחות, שלוותה אותנו, שנים רבות, אך נסדקה, במהלך השנים? מה קרה, לאותם יחסי גומלין, בין המערכת השיפוטית, לבין ציבור עורכי הדין? האם אותם יחסים, אכן קיימים גם היום?

התשובה, לדאבוני, אינה מלבבת. תחושת השליחות, שהייתה חלק בלתי נפרד, ממקצוע עריכת הדין, איננה חזקה ומוחלטת כבעבר, וההשלכות לכך, ניכרות היטב בשטח.

מגילת רות, פותחת במילים: "ויהי בימי שפוט השופטים" 

חז"ל פירשו, אוי לדור, השופט את שופטיו.

יש לכבד את שופטינו, ואת פסיקותיהם, כי בכך, טמון עתידה של המדינה, כמדינה תרבותית, עצמאית, חופשית ודמוקרטית. אנו מרכינים ראש, בפני מערכת השיפוט, על שלל ערכאותיה ושופטיה, מתוך יראת כבוד, ומתוך הכרה עמוקה בהישגיה, ובחיץ שהיא יוצרת. אך מתוך הרכנת ראש זו, על כבוד השופטים להבין, כי גם אנו ציבור עורכי הדין, מהווה חלק אינטגרלי, מאותה מערכת משפט, ושני הצדדים, שופטים ועו"ד גם יחד, מחויבים להגן ולבצר את מערכת המשפט והרשות השופטת, לא בכדי לשמר את מעמדנו, אלא, בכדי לשמר את שלטון החוק במדינת ישראל ואת אופייה המיוחד כמדינה יהודית ודמוקרטית.

מתוך הנחת יסוד זו, יש לאפשר ביקורת אמיתית, על בתי המשפט, ודרכים רבות קיימות בקשר לכך, אך לא לתת, לביקורת בלתי עניינית בעליל, לאיים, על עצמאותו של בית המשפט".

 

"בל נהפוך את המקצוע, רק כקרדום, לחפור בו, למען השגת רווחים כספים בלבד"

 

 

  • אני מניח שממרומי ניסיונך המקצועי צברת מספר תובנות ביחס לדור הצעיר של עורכי הדין. מה דעתך עליהם?

"בעניין זה, אני יכול להביע את דעתי האישית והאישית בלבד. לתחושתי, כיום, ניתן דגש גדול יותר, למתן השכלה פורמלית, של לימודי המשפטים, ופחות לפיתוח, ומתן כלים לחשיבה משפטית.

היום, בעידן המידע והאינטרנט, המידע זמין במרחק אצבע, אך החכמה האמיתית של עו"ד טוב, היא לא רק לדעת את הדין הרלבנטי, אלא איך ליישם אותו ידע, בכל מקרה לגופו, וכאן לדעתי, קיים חסר, אצל עוה"ד החדשים, וייתכן והדבר נובע מכך שבמרבית מוסדות לימודי המשפטים, היום, מטרת הלימודים אחת- לסייע בידי הסטודנט, לעבור את הבחינות, הא ותו לא. בהקשר זה, אצטט דברים, שנאמרו על ידי, באותו טקס: 'השגת שאיפותינו, להיות עורכי דין, אינה צריכה להיות, השיא של מאוויינו, והיא פחות חשובה, מול מה שאנו הופכים, בעקבות, השגת אותן שאיפות. אסור לנו, להפוך רק לנותני שירותים ומייצגים, שהקשר היחיד המקשר, הנו שכר הטרחה של הלקוח.

כאן, ובמעמד זה, אני פונה לכל עמיתי הצעירים, הבוגרים, והמבוגרים כאחד, ומבקש, בל נהפוך את המקצוע, רק כקרדום, לחפור בו, למען השגת רווחים כספיים בלבד.

אכן, המקצוע, הוא הפרנסה של כולנו, אך השתמשו במקצוע הזה, שכוחו רב, אם יודעים להשתמש בו נכון, גם כשליחות, לתרום לאותם צדדים, חלשים בחברה, לעמוד על זכויותיהם, ולהותיר בהם, צלם אנוש, ושיחיו בתוכנו, בחברה, כחלק ממנה, ובכבוד הראוי'".

 

  • פעם מקצוע עריכת דין היה במקום שקודם כל עורכי הדין שמרו על כבודו. נדמה שהשתנה משהו בנושא וניכרת שחיקה ביחס למקצוע דווקא בגלל התנהלות של חלק מעורכי הדין. אני טועה?

"כמות אדירה של עורכי הדין, מציפה את החברה בישראל, והתחושה היא, שהלקוח כבר אינו בא לעוה"ד, לשאול בעצתו, כיצד לנהוג, והאם יש "קייס משפטי", אלא עורך הדין, הוא-הוא המחפש את הלקוח, ומשכנע אותו, כי ההליך המשפטי, הנו הדרך היחידה למצוא פתרון, בכך מתרבות "המחלוקות" בין הצדדים, חלקן מחויבות המציאות, וחלקן תוצאה רעה של ייעוץ לא ראוי.

בסביבה כזו, גם כבוד המקצוע, אינו מה שהיה פעם, וגם האמון שרחשו הלקוחות, כלפי עורכי הדין, וראו בהם משרתים של החוק, במובנה החיובי של ההגדרה הולך ונעלם.

יחד עם זאת, גם תרבות השיחה הכללית, השתנתה.

פעם, דברי חכמים, היו בנחת נשמעים, ואני זוכר וויכוחים ומחלוקות, בעניינים קשים ועקרוניים, ומלאי אמוציות, שהיו מתנהלים, בשצף קצף, אבל תמיד תוך כיבוד הצד השני,  ותוך הבנה, שגם אם לא משכנעים את האחר, אפשר להסכים על כך, שאיננו מסכימים.

היום, תרבות היומיום, הפכה לאלימה פיזית ומילולית, בכל הרבדים, החל מנבחרינו בכנסת, ועד בני הנוער, כאשר כולם ממהרים לשלוף את סכיניהם, ולהניף את ידיהם, אם מטאפורית ואם באופן מעשי.

הפכנו לחברה, חסרת סבלנות וסובלנות, עם שפה רדודה, ומשוללת תרבות שיחה.

עוה"ד הם חלק מהחברה, והדבר איננו פוסח עליהם, כפי שאיננו פוסח, על שכבות וקבוצות אחרות בחברה".

 

עו"ד זנטי מצר, בין היתר על השיח הציבורי, גם של נבחרי הציבור, ולא רק.

"ובאשר על מה שקורה לנו פה בעיר. פעם יכולת לראות את פרנסי העיר, מנהלים וויכוחים עקרוניים ואידאולוגיים, בלהט רב, במועצת העיר, אך בתום הישיבה, לוחצים ידיים, נפרדים יפה לשלום ולעיתים גם ממשיכים לשתות משהו ביחד.

תודה לאל אין לי פייסבוק, אבל רק ממה שאני קורא במקומונים ושומע מאנשים, אני מוכה בתדהמה, מכמות הארס, הרוע והשנאה שמופגנת בין בני העיר.

יש לנו עיר מופלאה עם אנשים מדהימים, שמה שמייחד אותם, זו תחושת הקהילתיות והחמימות, שהייתה הקסם של המקום הזה, מאז ומתמיד, לא ייתכן שכל מי שחולק עליך, הופך לאויב, וכל מי שאומר דבר מה שאיננו מחמאה, מקבל תביעת לשון הרע או גרוע מכך, תלונת משטרה.

אם נמשיך כך, לא יישאר דבר מהקסם שאיחד אותנו עשרות בשנים, ונהפוך לעוד עיירה פריפריאלית, שכוחת אל, בה לאיש, לא אכפת מהאחר".

 

 

 

  • עו"ד מאיר זנטי, ספר על תיק או מקרה מיוחד (אפשר גם שניים) שניהלת בבית המשפט והוא חרוט בזיכרונך.

"יש לי את הסיפוק, לציין שבמהלך שנות חיי במקצוע זה, טפלתי בתיקים רבים ובתחומים שונים, ולצדם הצלחות לא מבוטלות, אך לא ההצלחה או הכישלון הופכים את התיק למיוחד, אלא העניין, עליו נסוב התיק או השליחות אותה אתה נוטל על עצמך, בניהול התיק, ובהשלכות של אותה הצלחה, לא רק ביחס ללקוח הספציפי שלך, אלא ביחס לציבור הרחב, שההצלחה, שפרה את מצבו, והטיבה עמו".

 

 

כך קיבלה קריית שמונה

את מעמדה כ'ישוב ספר'

אחד מהמהלכים החשובים בקריירה המשפטית שלו שהותירו חותם ושינו מציאות היה הבג"צ בעניין מעמדה של קריית שמונה כישוב ספר.

 

עו"ד זנטי: "התיק אותו תמיד אזכור, הנו התיק משנת 1981, בו ייצגתי בהתנדבות, שלושה תושבים מקריית שמונה – ה"ה צדוק אבשלום ז"ל ויבל"א סמי מלול, ומר יוסי בלבן, שהעזו לצאת נגד הממסד, וזכו בגדול. השנה כאמור שנת 1981, והעיר קריית שמונה, הייתה תחת הפגזת קטיושות בלתי פוסקות. על אף המצב הביטחוני הקשה, ששרר אז, קריית שמונה לא הוכרה כישוב ספר, כמשמעותו בחוק מס רכוש וקרן פיצויים תשכ"א 1961, ובכך, נמנעו מתושבי העיר, כספי פיצוי שונים, בגין נזקים שנגרמו להם, אך בעיקר נמנע מהם הפיצוי לנזק עקיף, כמו הפסד ימי עבודה וכד'.

ישובים רבים, שבוודאי לא היו עיירת פיתוח, וחלקם היו רחוקים יותר מהגבול, הוכרו כישוב ספר, בעוד שקריית שמונה, לא הוכרה, כישוב ספר.

שלושת העותרים, פנו אלי, ובקשו ממני לייצגם, בעתירה לבג"צ, שיבטל אפליה מרגיזה זו של קריית שמונה, מול עשרות רבות של ישובים, שנהנו מהגדרתם כיישובי ספר.

שלושת העותרים הנ"ל, נטלו על עצמם, "לזעוק" את זעקת תושבי המקום, ולהיות להם לפה, מול עוולת הממסד.

אני ראיתי בעניין, שליחות של ממש בעבור העיר, וקבלתי על עצמי, את ייצוגם בהתנדבות גמורה, ויחד אתם, פעלנו ימים כלילות, להשגת מפות, תשריטים, מסמכים ותיעוד אחר, על מנת להוכיח, את העוול הנורא, הנגרם לקריית שמונה ולתושביה.

העתירה הוגשה בבית המשפט העליון, בג"צ 121/81, נגד שר האוצר, וועדת הכספים של הכנסת. בתאריך 12/04/1981, הוצא צו על תנאי, נגד שר האוצר וועדת הכספים של הכנסת.

במהלך הגשת העתירה, הופעלו עלינו, לחצים כבדים "לרדת מהעץ", אך שלושת העותרים ואנוכי, עמדנו כצוק איתן, ולבסוף, המדינה הסכימה להכיר בקריית שמונה כישוב ספר, אם אנו נוותר על הוצאות.

לרגע לא היססנו, כי ראינו בפעילותנו, שליחות ציבורית, עם תחושת קודש, ומאז, קריית שמונה ותושביה, נהנים מהנחות כספיות שונות, לרבות בהנחות ממס ההכנסה, והכל בזכות אותם שלושת עותרים, שגילו אזרחות למופת, ובזכותם הוכרה קריית שמונה, כישוב ספר, ע"פ חוק".

 

במהלך השנים היה עו"ד מאיר זנטי 'פליליסט', והספק בדיני נפשות גבר על הסיפוק וההצלחה המקצועית 'לחלץ' חשוד מבין הסורגים.

 

עו"ד זנטי: "המקרה השני החרוט בזיכרוני, הנו דווקא בתחום הפלילי, בעידן בו עסקתי, בעיקר במשפטים פליליים, וכפי שנקראים היום 'עו"ד פליליסט'.

בשעת לילה מאוחרת, בתקופה שעוד לא היו טלפונים סלולריים, אני מקבל טלפון מאישה, שמודיעה לי בקול חנוק, שבעלה נעצר, כי מאשימים אותו, באישום פלילי חמור.

קיבלתי על עצמי את הייצוג, ולמרות שבאוזניי, האיש שב וחזר על הטענה שהוא חף מכל פשע, תחושת הבטן שלי, הייתה שונה.

בסופו של יום, הוגש כתב אישום, והתנהל תיק פלילי בביהמ"ש בו זיכיתי אותו אדם, לחלוטין, מכל אשמה.

לאחר אותו זיכוי, התחושה, שהוצאתי לחופשי, אדם, שייתכן שביצע פשע חמור, לא נתנה לי מנוח, ומאז, כמעט ולא קיבלתי יותר לטיפולי, תיקים פליליים, וריכזתי את עיקר עבודתי המקצועית, בתחום האזרחי".

 

 

לעורך דין זנטי יש קווים אדומים. לא מייצג חשודים שפגעו במדינה, בגידה, ולא מייצג סוחרי סמים בשל פגיעתם האנושה בחברה. פעם קו אדום היה אדום, ולא כל צבעי הקשת…

 

  • האם יש תיק או מקרה שלא היית מייצג אפילו עבור כל הון?

"לאורך כל חיי המקצועיים, לא ייצגתי מעולם אנשים, שהואשמו בפגיעה בביטחון המדינה, או בבגידה וכמו כן, גם בימיי כפליליסט, נמנעתי מלייצג אנשים שהואשמו בסחר בסמים".

 

  • כיצד היית מסכם את עבודתך עד היום?

"העבר כפי שהיה, כבר לא יחזור, וההווה בקושי מזכיר את העבר, והעתיד כמו תמיד- לוט בערפל.

אני תקווה שהעתיד, יישא בכתפיו תקווה לשיפור, כך שכל עו"ד, יראה בעבודתו, לא רק מקצוע או פרנסה, אלא גם שליחות, ובין היתר, גם כר נרחב לאתגרים, הממתיקים את החיים, מכל המרירות והאכזבה סביב.

שהכבוד, בו נהגו עורכי הדין, הן כלפי השופטים, הן כלפי עו"ד את רעהו עוה"ד, ישוב להיות מחזה נפרץ.

ושמעמד עורכי הדין, בעיני לקוחותיהם, יחזור ויהיה, צוק איתן של שפיות ואמון, בו הם נותנים ביטחון מוחלט, שנייצג אותם נאמנה, ונשמור על הכספים והאינטרסים שלהם, כמיטב יכולתנו וכשרוננו, להגשמת ההתחייבויות או להשלמת המשימות, לשמן הם פנו אלינו. הרי היום עם כל הצער שבדבר, הדברים לא כך".

 

 

 

 

  • ולסיום, תסכים איתי שהשאלה, בהא הידיעה, היא על המשפחה, החיים שמעבר לפרגוד המקצועי כעורך דין…

"היום טוב לי, בחיק משפחתי, אשתי ילדי ונכדי.

אם אצטרך לתאר את האישה שאיתי, את הקרבתה לחינוך הילדים, ואת תרומתה הערכית והרבה, לעזרתה בבית ובמשרד, ותרומתה למה שאנו כיום, אצטרך ליותר מראיון אחד, אך משפט אחד בספר ירמיהו פרק ב' פסוקים א+ב יתארו אותה –

"כֹּה אָמַר ה', זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה".

אני חושב שהצלחנו, לגדל ולחנך ילדים, המוקירים את החינוך שקבלו, ומעריכים את ההשלכות של חינוך זה, בהתפתחותם ובהצלחתם. נגעה לליבי ברכתו של עמי, בני בכורי, בשם אחיו, ביום הנישואים האחרון שלי ושל חני רעייתי: "אנו כולנו, כבר מזמן לא גרים, תחת אותה קורת גג, כולנו עזבנו את הבית, בסמוך לתום השירות הצבאי. אלדד העתיק את מרכז חייו לארץ אחרת, נתנאל חי את חייו במרכז הארץ, ואני חי עם משפחתי קרוב, אך עדיין מחוץ לקריית שמונה.

 

נכון, אנו שונים מאוד זה מזה, איננו מסכימים על הכול, ולעולם לא נראה, כל דבר ודבר עין בעין, אך ב"ה, אין בינינו, והכוונה לכולם ילדיכם, כלתכם, נכדיכם ונכדתכם, קנאה, צרות עין וכפיות טובה, אלא ההיפך, שוררים בנו ובינינו, אהבה, הערכה, כבוד הדדי ופרגון, האחד כלפי השני.

אם תשאלו אותי, זו הצלחתכם הגדולה, זה ניצחונכם ותהילתכם, ועל כך, עיקר תודתנו והערכתנו האינסופית.

יתירה מכך, בכישרון ואהבה, אתם השכלתם להנחיל לנו, שני דברים שלכאורה מנוגדים, אך בפועל, משלימים זה את זה, ויוצרים שלם, הגדול מסך חלקיו. מחד, הענקתם לנו שורשים איתנים בכל מובנה של המילה, הן שורשים משפחתיים, והן שורשים חזקים בקרקע המציאות, המונעים מרוח וסופה לעקור ולטלטל אותנו חסרי אונים ברוח.

מאידך, נתתם לנו כנפיים, בכדי שכל אחד מאתנו, יוכל להגביה עוף, ולמצוא את הארץ המובטחת שלו.

כולי תקווה, שגם אנו נצליח לפחות כמוכם, ואנו מבטיחים, שלעולם, אנו וילדינו, נהיה קשובים למוסר אבינו, ואף פעם לא ניטוש תורת אימנו".    

אודה, זהו אחד הראיונות היותר מאתגרים עם אדם אשר עבר בתחנות חייו חוויות מכוננות, המשיך עם התובנות והלקחים, ולא שכח מאין הוא בא.

בניגוד לתדמית המרוחקת ש'נבנתה' במהלך ארבעים וחמש שנים ייצוג לקוחות, למידת הנושא, בניית אסטרטגיה משפטית נכונה ללקוח, כל לקוח וייצוג נאמן, מאיר זנטי הוא 'אדם', במובן האידישאי של המילה. 'מנצ"

עו"ד מאיר זנטי, אינו מתכחש לשורשיו, מורשת אבותיו ויהדותו, ובכל הזדמנות נאותה הוא נותן להם ביטוי.

ולסיום, אומר שתענוג לצפות במודל בו אב ובנו עובדים יחד בתאום מרבי, כולל הניואנסים והדקויות שביחסים של אב-בן.

ועל כך אומר, בן פורת יוסף.

 

אולי יעניין אותך