את משה פרץ ז"ל אני מכיר מספר עשורים, מהנערות, מהתקופה שילדים היו ילדים ומשחק היה משחק. רחובותיה של קריית שמונה היו פחות סואנים, מספר כלי הרכב היה קטן מאוד, דבר שיאפשר לנו לנצל את הכביש למשחקי 'סטנגה' ואפילו, אם הכביש היה רחב דיו, גם כדורגל אחד עשרה שחקנים נגד אחד עשר שחקנים, לפי התקן של fifa. משה גדל באחד הרחובות המיתולוגים של קריית שמונה, רחוב, או כפי שכונה, שכונת שפרינצק. אומרים, שהאדם הוא תבנית נוף חולדתו, ועל משה אפשר לומר שהוא היה תבנית שכונתו, עירו קריית שמונה.
משה, ילד נער, שנתוני הפתיחה האובייקטיבים לא היו לטובתו, פילס את דרכו בעשר אצבעותיו ועם המון המון חוכמת חיים שרכש בשפרינצק. זקני שפרינצק, היוו מקור בלתי נידלה לחוכמה הנדירה שלא תמצא אפילו בפקולטות הנחשקות באוניברסיטה העברית. אין, פשוט אין.
חוכמת הזקנים הובאה ביבוא אישי, ללא מכס, ממרוקו וטופחה בשושלת הדורות, כמו ביתר הקהילות היהודיות במזרח ובמערב.
מוטיבציה בשילוב כח התמדה הפכו את המרוץ של משה בחיים, לסוג של 'סטנגה', בועט, מחזירים לך, ומי שמתייאש ראשון, מפסיד. משה לא הפסיד במרוץ הזה. שורת הרווחה הייתה תמיד בפלוס.
שנה תמימה חלפה מאז שמשה חיים פרץ ז"ל, מנהל אגף חזות העיר בעירייה הלך לעולמו.
משה נולד בקזבלנקה שבמרוקו, עלה לארץ בגיל שנה בערך עם הוריו ואחותו הבכורה לקריית שמונה. גדל בשכונת שפרינצק ולמד בבית הספר "תל-חי" וגדל בבית חם ואוהב. השכונה בה גדל הייתה שכונה תוססת עם הרבה חוויות ילדות ושובבות, היה חלק מחבורה של צעירים מלאי שמחת חיים שאהבו לבלות, לרקוד ולטייל (תקופה של מפגשים חברתיים) כשלא היו מחשבים וטלוויזיות. בתיכון למד במרכז הנוער, את השירות הצבאי שלו העביר בחיל החימוש.
לאחר השירות הצבאי משה החל לעבוד במפעל תע"ש, מפעל חדש שהוקם בקריית שמונה וקלט לעבודה צעירים רבים בני העיר. בתקופה זו התחתן עם דבורה שגם היא בת קריית שמונה והקים משפחה.
במהלך השנים עזב את תע"ש לטובת עסק פרטי כדי לקדם את המשפחה ולפרנס בכבוד, בזמן זה הצטרף לחבורה נפלאה של אוהדי כדורגל והעיר לקידום הספורט בקריית שמונה.
משה התחיל לנהל את ביתר קריית שמונה והיה שותף לחיבור ההיסטורי של הקבוצות בית"ר והפועל שהיום נקראת הפועל עירוני קריית שמונה. במהלך השנים משה שימש בתפקידים שונים בקבוצה והיה יו"ר הקבוצה, לפני עידן 'איתוראן'. את פעילותו ביצע משה בהתנדבות מלאה, ובעיקר באהבה.
משה פרש מהכדורגל לאחר שהוריו נפטרו תוך זמן קצר זה מזה. במקביל החל לשמור מצוות, להתפלל ולקח חלק פעיל בניהול בית הכנסת כגבאי, חזן ושדרוג בית הכנסת וטיפוחו. אהבת הכדורגל התחלפה באהבת התורה, קיום מצוות ו שהות מתמשכת בבית הכנסת.
לימים, כאשר חלה, הייתה זו האמונה שחיזקה ונתנה לו כוחות לא מוסברים ולא הגיוניים במאבק הקשה, עד שהוכרע.
…משה, סיים גם את עבודתו בעסק הפרטי והצטרף לעבודה בעיריית קריית שמונה. בתחילה שימש כאב בית בבית הספר "דנציגר" ולאחר מספר שנים עבר לתפקיד מנהל אגף חזות העיר. העבודה הייתה כל עולמו, משה היה מסור לעבודתו, התחבב על כל מי שהכירו, והעובדים באגף קיבלו אבא ואימא.
"אנחנו חייבים לתת את השירות הטוב ביותר לתושבים. בשביל זה אנחנו נמצאים פה", אמר לא אחת לצוות העובדים ודרבן אותם.
למרות המחלה הוא המשיך להגיע לעבודה, ויתר לעצמו, לא עשה הנחות והמשיך להתנהל כאשר המחלה נושפת בעורפו בכל אותו הזמן. זה לא היה קל. זה לא היה פשוט, אבל מי יעצור את משה?!
הלב הגדול והגמיש שלו הכיל את כולם האישה, הילדים הנכדים, החברים את ביתר והפועל, את כולם. ככל שחלפו הימים ונוספו לו חברים, כך ליבו התרחב והכיל את כולם.
משה היה איש שמח חייכן ואוהב אדם, מלא חוש הומור רגישות וחוכמת חיים. אי אפשר היה להתעלם בנוכחותו של משה, ולא משנה היכן. החיוך שובה הלב, הצחוק ואהבת האדם, נשפכו ממנו.
בכל זמן המחלה, משה היה איש חזק ולוחם אמתי, מעולם לא הראה שקשה לו, הסיבולת וכח העמידה שלו היו מיוחדים. האמונה השלמה וחוסר הפקפוק בבורא עולם, העניקו לו כוחות לא מוסברים. "כל מה שקורה, קורה לטובה", נהג לומר לסובבים אותו. המלחמה נמשכה כל הזמן ובכל מקום. כנראה שמשה והמחלה 'שיחקו' בהורדת ידיים. לעיתים נדמה היה שמשה מכריע את הכף, ולעיתים המחלה. פעם למעלה פעם למטה, עד שידה של המחלה הארורה גברה והכריעה את משה. משה לא נכנע מתוך השפלה אלא כאשר חיוך ענק על פניו, עד הרגע האחרון השתמש בחוש ההומור המיוחד שהיה לו.
"אם לסיים את הקרב, אז רק עם חיוך ותודה ענקית לבורא עולם על כל מה שנתן לי. אישה נפלאה, ילדים מיוחדים, נכדים ונכדות, חברים ושכנים. כולם טובים ואת כולם אהבתי. תודה אבא שבשמיים".
משה זכה שלאחר לכתו יצוצו ויעלו סיפורים ומעשים שעשה בהשקט ובענווה. לא דיבר, לא סיפר, לא שיתף. עשה בשקט.
