היום ה-31 בינואר , 2024

Select your Top Menu from wp menus

חלסה, עיניים שלי | הרצל בן אשר

כאשר האמת היא כל האמת

מחווה של כבוד לאבי, אשר בוזורגי זכרו לברכה ולדור הנפילים, שהגיעו לחלסה, קריית שמונה, כאבו, בנו, הקימו משפחות ובנו עיר לתפארת.

כאשר העיתון יראה אור ביום שישי ערב ליל הסדר, אקום מה'שבעה' על אבי מורי אשר בוזורגי ז"ל.

ביום שלישי בשבוע שעבר, ד' ניסן, סיימנו שניים עשר חודשי אבל על מות אימנו רחל ז"ל.

במהלך השנה כאבנו את כאבנו, איש אישה, נכד נכדה, חתן וכלות, על פי תחושותיו. דמענו, דאבנו, נזכרנו ברגעי חיים שהיו מנת חלקנו, ועשינו כל מה שלימדונו שיעשה טוב לנשמתה….במקביל, לאורך השנה כולה ישב אבינו אשר, במקומו הקבוע באפלה (היה סומא), התכנס עמוק-עמוק בתוך יגונו האישי, ושתק.

מסלול הזמן שארך בדיוק שניים עשר חודשים הלך וקרב לנקודת הסיום, ואבי שותק ונושא את יגונו.

מיד עם סיום שנת האבל על אימי, קרא לאחיי שהיו באותו זמן לצידו ואמר להם: "זהו, השנה על אימא שלכם הסתיימה, ואני רוצה להצטרף אליה. החלטתי שמספיק לי". 'מה אתה מדבר, אבא', ניסה אחי לעודד את אבא. 'עוד מעט פסח, נעשה את ליל הסדר יחד כל המשפחה'. "את ליל הסדר אני אעשה עם רחל (אימנו)".

…ידענו שכך יהיה, אבל הדחקנו, לא רצינו להאמין שהפרידה כה קרובה…

…יום שישי, נט"ן, החייאה ופינוי ל'זיו'. שעת צהריים, המשפחה חשה שכדאי לעלות ל'זיו' כי יכול להיות שלא תהייה הזדמנות נוספת. המשפחה בהרכב מלא ליד המיטה, אבא נלחם, רואים שהוא נלחם, בשביל שנדע שעשה כל מאמץ להישאר איתנו. אבל, אבא יודע את מה שאנחנו סירבנו להאמין, תהיה מלחמה, אבל את תוצאתה הוא קבע מראש.

שבת הגדול, שעה 16:30, קרב אחרון של הצוות הרפואי. לא, גם הם לא מצליחים. אבא נפטר ועולה לגנזי מרומים.

עוד במוצאי שבת מתקיימת הלוויה, והמלווים רבים, בלי עין הרע. אבא תופס את מקומו ליד אימא במקום שנשמר מראש…

… חזרתי לראיון שערכתי איתו לפני תשע שנים בדיוק, בערב פסח תשס"ט. רציתי לרענן את זכרוני…

…הראיון, כאילו שנערך היום. אותן אמיתות. חוויות הקליטה בארץ שסיפר עליהן אז, הוצפו בסדרה 'סאלח, כאן זה ארץ ישראל'. ידעתי תמיד, שאבא, כמי שהאמת הייתה הפלטפורמה של החיים שלו, סיפר לנו את האמת כולה, הטוב והרע, היפה והמכוער, ללא כחל וסרק.

חשבתי לערוך את הראיון מחדש, אבל לא היה צורך.

כמחווה של כבוד לאבא, לאמת ולרוח הזמן, הראיון מובא שנית, תשע שנים אחרי…


חלסה, עיניים שלי

בפרס, ארץ הולדתו, מרד אבא במשפחתו ועלה לישראל בגפו 0 בארץ הוא נלחם בציפורניו כדי לגדל את ילדיו 0 והים הוא מתפלל שהעיר תהיה בית לדורות הבאים 0 אבא עקשן, תמים ואיש אמת ששרד את חלסה וחי בקריית שמונה  

הרצל בן אשר

אבא אשר, בנם של אליהו ומונס ז"ל, היה רווי בגנים מרדניים בנערותו. הוא מאלה שלא קיבל את סדר העולם כפי שהכינו עבורו קודמיו. אביו, אליהו ז"ל, היה סוחר בדים בפרס בשנות השלושים עד שנות השישים של המאה הקודמת ומלאכתו זו ניתקה אותו מבני ביתו חודשים ארוכים במהלך השנה. אימו של אבי, מונס ז"ל, נשאה את נטל החינוך על כתפיה והחזיקה את הבית באהבה ובחום, לבדה.

 

עם הקמתה של המדינה בשנת 48, החלו לפרוץ החוצה מאווים להגשמת היהדות המעשית, ואבי החל במרד שלו.

"אם אתם לא רוצים לעלות איתי לארץ ישראל, אני עולה לבד", אמר אבי להוריו, הכין דרכון, נפרד ממשפחתו ונסע לעיר הבירה טהרן כדי לעלות לארץ.

עם הגיעו לטהרן, נלקח ממנו דרכונו לצורכי פטור יהודים משירות צבאי, "אתה כבר אחרי הצבא ואתה עולה לארץ ישראל, תן לנו את הדרכון שלך כדי שנציל עוד אח יהודי", הם אמרו לו ועוד בטרם אבי הספיק לומר 'אחמדיניג'ד', הדרכון עשה את דרכו לידיו של המע'כר.

אבא: "הצמידו אותי למשפחה שהגיעה מכורדיסטן ואמרו לי 'זה אבא שלך, זאת אימא שלך, ואלה האחים והאחיות שלך'. לא הייתה לי ברירה, והצטרפתי אליהם, עלינו למטוס וישר ל'שער העלייה' (מחנה דוד)".

 

הטיסה נתקלה בקשיים והמטוס היטלטל בשמים. הטייס החליט לנחות נחיתת חירום בטורקיה, והמכונאים שטיפלו במטוס גילו שמישהו ניסה לחבל בו על ידי הטמנת צמר גפן במיכל הדלק.

 

אבא: "בשער העלייה ניגש אלי איזה בחור פרסי ואמר לי 'כדאי לך לבוא לחלסה, זה מקום יפה מאוד, יש מים טובים ואוויר נקי. ויש גם בית חרושת, מרוויחים שם טוב'".

אבא, אף שלא היה 'פראייר', בלשוננו היום, היה בו תום מהסוג שאם יהודי, ועוד פרסי אומר שכדאי לבוא לחלסה ויש שם בית חרושת שיהיה אפשר להתפרנס טוב, אז מאמינים לו.

אבא: "הגעתי לחלסה בשנת 1950, נתנו לי בדון (אוהל), ואני מחכה לבית חרושת. מחכה שבוע, שבועיים חודש חודשיים, כלום. לא בית חרושת ולא פרנסה.

יום אחד הגיע אלינו מישהו מקרן קיימת ואמר 'צריך לחפור בורות נגד האש'. אמרנו לו 'למה בורות, נעשה פס שהאש לא תעבור'. והבן אדם אומר 'לא. תעשו בורות כדי שהאש תיפול לתוכם ולא תעבור'. נשמע לנו מוזר, אבל האמנו לו. חפרנו המון בורות, ואחרי מספר ימים אנחנו רואים שאותו אדם ואחרים מביאים שתילים ושותלים אותם בבורות. …האש תיפול בבור….' שקרן…".

אבי, כמו רבים מהעולים באותן שנים, למד להתמודד בארצות מוצאם עם השלטון הלא יהודי, הוא למד גם להסתדר וגם לסדר את הגויים. אם הסוכנות הייתה צריכה להמציא סיסמה, וודאי היא הייתה נראית כך "יהודי! סדר כדי שתסתדר!".

הכעס והעלבון מהיחס הזה מלווה את אבי ואת בני דורו, ועל זה, הם לא סולחים. 'למה לשקר? למה לעבוד עלינו בעיניים?', הם אומרים.

אבא: "חזרתי לשער העלייה והפקיד אומר לי 'מה אתה עושה פה?', עניתי לו 'בית חרושת, פרנסה. אה', מה אתה משקר לי? אני לא חוזר לשם. משם נשלחתי לקיבוץ מלכיה והייתי שם כמה חודשים ועבדתי במקצוע שהבאתי מפרס סנדלר. החיים בקיבוץ היו נחמדים אבל השתעממתי. לא היה מה לעשות אחרי העבודה".

 

העקשנות והרצון להיאחז בארץ הביאו את אבי לנסות שוב. הפעם הוא נשלח לירושלים.

אבא: "אחרי ויכוחים, הסכימו לשלוח אותי ל…ירושלים. קיבלתי דירה על הגבול אצל משפחה בוכרית. על הבוקר יריות. בלילה יריות. זה שיגע אותי והחלטתי לחזור למקום הכי טוב שהיה. חלסה".

 

הפעם אבא חזר מדופלם מהתיחמונים של כל מיני פקידים. 'הפעם נדאג לעבודה טובה ונקים משפחה'. הוא אומר לעצמו ומתקבל לעבודה במע"צ.

המשימה, לסלול את כבישי ההר. עולים למשאית ביום ראשון, עובדים עד יום שישי ולקראת שבת שבים הביתה. לגבי הלינה לא הייתה בעיה. הקימו עבורם אוהל גדול בו השתכנו הפועלים מקריית שמונה והאזור. אוכל? גם אין בעיה. היות והמצב הכלכלי בארץ היה קשה והמזון היה בהקצבה, הפועלים השיגו את רוב תצרוכת המזון מ…הלבנונים.

אבא: "היינו נכנסים לתוך לבנון ברגל. מה היה בסך הכל הגבול?" הוא אומר לנוכח ההרס וההרג לו אנחנו עדים בשנים האחרונות בגבול הלבנון, "היו אבנים גדולות בצבע לבן, וזה היה הגבול. היה שם לבנוני-יהודי שהיה מביא לנו את כל מה שרצינו. הוא היה מקבל מאיתנו רשימה: סוכר, עופות, ענבים, ירקות, כל מה שרצינו היה מביא לנו. היה לנו מקום מוסכם שבו הוא היה מניח את הסחורות ואנחנו היינו שמים את הכסף. עבדנו על אימון שלא הופר מעולם".

היו גם תופעות לא יפות, בלשון המעטה. המלחמה האמיתית הייתה על מקום עבודה. מי שעבד נחשב לאדם חשוב יותר ובעל אמצעים לכלכל את משפחתו. העצמאות הכלכלית הייתה הנכס החשוב ביותר לאנשים אז.

אבא: "מי שהיה ה'שליט' באותם ימים היו העולים מרומניה. להם הייתה עבודה וכמעט כולם היו מסודרים. מטבע הדברים, הרומנים דאגו לאחיהם הרומנים, היתר שילמו את המחיר: תימנים, עיראקים, כורדים ופרסים. בכל מקום עבודה היו יותר רומנים מאחרים. בצרכניה עבדו שבעה פועלים, חמישה מהם היו רומנים. אותנו שלחו לעבודות מזדמנות. פעם שלחו אותנו לעבוד באחד הקיבוצים באיסוף גזר. עבדנו בשטח ושכחו אותנו וגם לא קיבלנו ארוחת צהרים. בלית ברירה אכלנו …גזר לארוחת הצהרים, מה יכולנו לעשות?!". באחת הפעמים אבא נשלח לעבוד בגבול הסורי. לאחר מספר ימי עבודה הוא לא הופיע יום אחד לעבודה. באותו יום הסורים ירו והרגו את אחד מחבריו.

 

בין עבודה מזדמנת אחת לרעותה, צריך היה גם להקים בית.

אבא: "הכירו לי אישה צעירה עולה מפרס. היא הייתה מאוד צנועה, נאה וביישנית. כדי להתחתן התייצבתי במשרד הפנים בטבריה ששכן במשטרה. הפקיד ראה אותנו ואמר לנו בלי להתבלבל "מה אתם רוצים?". 'באנו להירשם לחתונה', אמרתי לו. הפקיד הסתכל עלינו, בעיקר על אימא שלך ואמר לנו 'לכו לשחק גולות'. אני לא הבנתי מה הקשר בין חתונה לגולות ואמרתי לו, 'תסלח לי. חתונה זה לא משחק ילדים, תן אישור. היא מבוגרת, היא רק נמוכה'. הפקיד לא רצה, מה שהעלה לי את העצבים. אמרתי לו משהו שנתן לו להבין שאני לא צוחק, ויצאתי מהמשרד שלו. הפקיד נבהל, רץ אחרי ו…נתן לנו את האישור".

– נו, והתחתנתם…?

אבא: "החתונה לא הייתה כמו היום. אספנו כמה מכרים ברבנות של טבריה ועשינו חופה. אחר כך עשינו חתונה בצריף".

 

– ומה היה בתפריט בחתונה?

אבא: "אספנו כמה תרנגולות מנשים הרות שקיבלו מנה נוספת בגלל שהיו בהריון, קניתי עוד כמה קילו בשר, דגים לא היו חסרים בטבריה ועארק זחלאווי הבאנו מלבנון, והרבה שמחה שהאורחים הביאו איתם לחתונה. החתונה הייתה שמחה. אחרי החתונה חזרנו לחלסה ומצאתי עבודה בסולל בונה".

צמד המילים 'סולל בונה' הוא טראומתי אצל אבא. צמד המילים האלה שינו את מהלך חייו.

 

אבא: "התפקיד שלי ושל החבר שלי היה לעשות בלוקים. אתה נולדת והיית בן חודשיים. באחד הימים תוך כדי עבודה נכנס לי מלט לעין. הפועלים שהיו איתי שטפו את העין במים, ופינו אותי לבית חולים. הרופא שבדק אותי אמר שהשילוב בין המים והמלט הרס לי את העין. מצפת העבירו אותי לבית חולים רמב"ם בחיפה ואימא שלך הייתה איתי יחד איתך".

התמימות של אבא הייתה בעוכריו. שילוב של אטימות ורוע מצד הרשויות גרם לאבי גם לאבד את עינו וגם לאבד את מקור פרנסתו.

אבא: "יוסף סקיאן, שהיה אדם מכובד מאוד ומזכיר קופת חולים, כתב עבורי מכתב שאותו רציתי למסור לנשיא המדינה יצחק בן צבי שהיה אמור להגיע לביקור בישוב. כמובן שהמאבטחים לא נתנו לי להגיע לנשיא ונאלצתי להתפרץ לכיוון הרכב שלו. הנשיא שהבחין בהמולה ביקש לאפשר לי לתת לו את המכתב, שבעקבותיו קיבלתי טיפול בבית חולים הדסה. אחרי הפציעה ואיבוד העין התקבלתי לעבוד במועצה המקומית".

כילד הייתי מבלה חלק מימי החופש במועצה והייתי חביבם של העובדים בבניין. אבא היה מקבל כרטיסים לסרטים במוצ"ש וכמות הסרטים שראיתי באותה תקופה גרמה לי לשובע עד ימים אלה ממש.

אורסוס, מצ'יסטה, רובין הוד, טרזן, הרקולס, בן חור ועוד רבים וטובים היו 'חברים' שלי באותם הימים. אלא שהחברות הייתה חד צדדית, הם לא שמעו עלי אפילו, אבל מה איכפת לי…

לאחר מספר שנים ניחתה מכה נוספת על אבא.

אבא: "יום אחד אני רוכב על האופניים שלי בשיכון ד' וילד קופץ לכביש בפתאומיות. לחצתי על הברקס של הגלגל הקדמי ועפתי באוויר. כשקמתי, נהיה לי חושך בעיניים. ראיתי הכל הפוך. גם העין השנייה שלי הלכה לאיבוד וכמעט שלא ראיתי כלום".

הייתי עד לאירוע ששינה את חייו של אבא ואת חיינו. ימים קשים באו על הבית שלנו, שבינתיים צמח והיה לאחת עשרה נפשות. הפרנסה הייתה קשה ואבי עם פחות מחצי עין, היה צריך להביא אוכל לאחת עשרה פיות, שלא לדבר על ביגוד, לבוש ומשחקים (מה זה?). השנים האלה היו טראומטיות עבורי, וכבן בכור נשאתי בנטל האחריות על אחיי הצעירים שבא לידי ביטוי בללכת לימי הורים, לקחת אותם לרופא וכמובן לקנות במכולת. להיות גדול בבת אחת.

 

אחת התמונות שנחרתו בזיכרוני הייתה 'מצעד קניית הבגדים והנעליים לקראת החגים'. צעדנו בזוגות, אח בוגר אוחז בידיו של אח צעיר, לחנות הנעליים של 'לְשְמָּן' במרכז (כיכר צה"ל). בסיום הקניות יצאנו עם חיוך גדול על הפנים ועם קופסאות קרטון ובתוכן הנעליים הבוהקות והמריחות עור אמיתי. לא היה מאושר יותר מילדיהם של אשר ורחל בוזורגי בימים ההם.

 

 

 

הריטואל היה גם בקניית הבגדים.

לאחר שנים בהן קנה אבי בגדים לְּבָּנים, פתאום הוא צריך לקנות גם …שמלות לבנותיו שהצטרפו למשפחה. אבא היה שונה מבני דורו, והוא רצה (מאוד) שיהיו לו בנות. חלומו זה של אבא לבנות התגשם, רק בניסיון ה…שביעי, דבר ששמח אותו מאוד.

 

אבא היה איש סודם של ראשי המועצות: הראשון היה ראש המועצה הממונה יצחק שלו מכפר גלעדי ואחר כך אברהם הכהן (שהיה הסנדק שלי), אילן הרטוב, יצחק זכאי, אשר נזרי ודוד מורה, וחוויותיו מעבודתו איתם אינן יכולות להימרח על דפי העיתון. אבא סיפר לי אולם, אסר עלי לכתוב אותן. הכבוד והדיסקרטיות מחייבים.

סיפור אחד בשביל הטעם, בלי שמות ובלי רמזים. אחד מראשי המועצה שבזמן כהונתו שרר מצב כלכלי קשה, היה מגיע בחורף ללשכת ראש המועצה עם מגפיים. בכניסה למועצה הוא היה חולץ אותם, ואבא היה לוקח את המגפיים ל…ביתו של ראש המועצה כדי שאשתו תוכל לצאת איתם לעיסוקה, מאמינים? כדאי שתאמינו כי זאת הייתה המציאות.

עוד סיפור. אחד מהפקידים הבכירים אהב לשתות חלב טרי. אבא היה רוכב עם אופניו לקרנטינה שבצומת הגומא ומביא לו חלב טרי.

סיפור אחרון ודי. אבא היה גם מפקיד את כספי הגביה בבנק. יום אחד הוא קיבל את הכסף להפקדה והסתבר שהיה הפרש עצום בין מה שנאמר שיש בשק ההפקדה לבין מה שהיה בפועל. הפקיד בבנק החזיר לאבא את העודף, שהיה גדול מההפקדה עצמה. אבא הבין שהאיש צירף בטעות כספים פרטיים שלו עם ההפקדה לבנק. עד שאבא לא סיפר לעובד במועצה על הכסף, העובד הבכיר אפילו לא העלה בדעתו שכספו הפרטי עשה את דרכו לקופת הבנק.

 

קבלת 'מקורב' או בן משפחה לעבוד בעירייה מעוררת היום התרגשות ואפילו תלונות במשטרה. אולם אז, טרם החוקים והעמותות לשלטון החוק, הדבר היה עניין מקובל.

אבא: "היו כאן כמה משפחות ששלטו על כל מה שקרה בעיר. הם היו מחלקים מקומות עבודה, ואם לא היית חבר שלהם או לא היית בחמולה שלהם, היית מסכן. עוד דבר אחד היה שכל מי שהיה חבר מפלגה היה מסודר, ככה היה פעם. היה מפא"י, חירות, הפועל המזרחי ואגודה".

אבא פִּרנס אותנו בעשר אצבעות ורבע עין. כבן בכור הייתי עד לתהפוכות החיים, חשתי את הכאב, שמעתי את הבכי החרישי בלילות ואת הדיבורים בין אבא ואימא על איך לטפל בילדים, בנו. מה נביא הביתה לאכול.

אבא לא שבע נחת מחלק מאלה שבא איתם במגע במועצה כי הוא לא היה מהמאפיה ולא היה מקורב, הוא מממש את אמונתו בחייו. לא גוזל מאיש ולא גונב מאיש, וכפי שחינך אותנו לא לגעת במה שלא שייך לנו, כך הוא נהג עם מעבידיו.

כאשר גרנו בשיכון ד' ערכנו את הקניות ברסקו. לא פעם הייתי חוזר הביתה עם הקניות והיה מסתבר שהמוכר החזיר עודף גדול יותר ממה שצריך."תשאיר את הדברים שקנית, ותחזור למכולת ותחזיר את העודף", אבא היה אומר לי בימים לוהטים של חודש יולי אוגוסט. הלכתי למכולת והחזרתי את העודף. "זה לא הכסף שלנו. חייבים להחזיר מיד", היה מלווה אבא את יצאתי, הלפעמים כעוסה מהבית למכולת.

 

לקראת סוף שנות השישים אבא פוטר אחרי חמש עשרה שנות עבודה בעירייה, תשעה ילדים קטנים, רבע עין ונותר בלי פנסיה. אבא היה אחד הקורבנות הראשונים של תוכנית ההבראה שהעירייה עוברת מאז ועד היום. ועדיין, לא רואים את ה'בריאות' בעירייה.

אבא לא יצא למלחמה, ועל אף העוול שנגרם לו, הוא לא שמר טינה בליבו, הוא שם את מבטחו בבורא עולם, והבורא מצידו לא שכח את אבא ברגעיו הקשים. בשפל ובמחסור, בימים שהאור כמעט כבה, גם בעיניו של אבא וגם בחלונות ביתנו, באה הישועה. אבא והקדוש ברוך הוא תמיד הסתדרו. עם אבא שלי אי אפשר היה שלא להסתדר, אם ידעת להסתדר עם האמת שהוא היה קנאי לה, הסתדרת עם אבא.

הלידות של אימא היו קשות ואחרי שנולדו תאומים פעמיים ברציפות, היה צריך להקל מעט את הקושי מעל אימא.

 

אבא: "היו גם אנשים טובים כמו יוסף סקיאן", (נזכר למעלה), "שעזר להמון אנשים בעיר בעצה, הכוונה ומילה טובה. הייתה גם רינה אוחנה אישה טובה מאוד שראתה את אימא עם הקושי בטיפול בשמונה ילדים, וסידרה לה בית הבראה בחיפה למספר שבועות. בזכות אותו אירוח, המעמסה מעל אימא הוקלה במעט והיא חזרה לעצמה".

בזכות אנשים טובים, אפשר לשרוד כל קושי ולהגיע עד כאן. היום, אחרי תלאות החיים ואין ספור קשיים, מביט אבא על מה שקורה ואומר לנו לא אחת. "אתם חיים בגן עדן. גם אנחנו חיינו בגן עדן, אבל היה לנו קשה יותר. העיר שלנו גדלה וחבל שהצעירים לא יכולים להישאר כאן ולבנות את החיים שלהם. אין לי טענות לאף אחד אבל קשה לי לסלוח שסידרו אותנו". אבא מחכה עד היום שבבורות שחפר בקרן קיימת האש תיפול והמפעל שהבטיחו לו בשער העלייה כבר יקום.

אבא אימא, תודה על הכל. נתתם לנו יותר משהיה לכם. עכשיו, אתה יודע אבא, מדוע החלפתי את שם המשפחה ל"בן אשר" …להחזיר לך חלק מהחוב שאני חב לך.

 

 

 

 

 

 

 

אולי יעניין אותך

Bottom ad