חג השבועות, בנוסף להיותו חג מתן תורה, הוא חגם של אחינו ואחיותינו שהצטרפו לעם ישראל וקשרו את גורלם בגורלנו. זה שאנחנו יהודים כי נולדנו יהודים, זו לא חוכמה. אולם, להיוולד בעיירה קטנה בארץ רחוקה ולעשות את המסע אל היהדות זו חוכמה ועוד איך…
הרצל בן אשר
…רחל, נולדה כאלכסנדרה פשבושבסקה, בעיירה קטנה בפולין, גולוב דובז'ין שמה, המונה כ-18,000 תושבים יחד עם אחותה הצעירה סופיה. הוריה, דורותא ותומש גידלו את השתיים כנוצריות 'מסורתיות'.
חייה של אלכסנדרה התנהלו על מי מנוחות, ירוק מסביב, מים
נוף פולני טיפוסי.
אבל בכל זאת, אלכסנדרה חשה עמוק-עמוק שזה לא זה.
גם העובדה ששימשה כנערת מקהלה בכנסיה, לא עזר לה
להתחבר ל'אלוקים' של הכנסיה.
בין צליל לצליל, בין 'מזמור' ל'מזמור' קפצו סמני השאלה: האם
אני שרה ומהללת ל'אלוקים' הנכון? ואם הוא שומע אותי, הוא
מתחבר אליי? 'לא', הייתה התשובה.
השאלות והספקות קיננו באלכסנדרה ולא הרפו, וכמו בכל
סיפור טוב, החיים, אם תרצו ה'השגחה' הפרטית הובילה אותה
בדרך אל האלוקים שהיא חיפשה.
בואו נצא למסע שעברה אלכסנדרה מהעיירה הקטנה בפולין
ונחווה יחד איתה את החוויות, השאלות, הקשיים והשאיפה
להגיע אל האמת.
יצאנו… כך זה התחיל.
- באיזה בית גדלת, משפחה, אחים הורים?
"נולדתי לאמא דורותא ואבא תומש יש לי אחות אחת
ושמה סופיה, בית נוצרי מסורתי, אם אפשר לומר ככה.
הייתי זמרת במקהלה של הכנסייה, ותמיד האמנתי שיש
קב"ה שמנהיג את העולם הנפלא הזה. במקום בו הייתי
הרגשתי שמשהו לא מסתדר, שזו לא האמת".
– מה הביא אותך להתעניין ביהדות?
"כשלמדתי לתואר ראשון בשפה ותרבות יפנית, דודה
של חברה טובה שלי ביקשה עזרה בדוכן ספרים, והסתבר
שהיא מוציאה לאור ספרים מתורגמים מעברית או שנכתבו ע"י
יהודים מרחבי העולם. למרות שכבר בתיכון נחשפתי ליהדות
בלימודי על השואה, זכיתי בזכות אותו דוכן לראות צדדים
נוספים של היהדות.
באחת מחופשות הקיץ באוניברסיטה נרשמתי לתוכנית CAMP
AMERICA ששולחת צעירים מאירופה לעבודה במחנות קיץ
בארצות הברית.
יום אחד קיבלתי טלפון ושאלו אם זה לא מפריע לי לנסוע
למחנה לילדים יהודים בארצות הברית, אמרתי שלא, וכך
נחשפתי ליהדות וליהודים. בפעם הראשונה ראיתי מה זו שבת,
מטבח כשר, תפילות, ובדיעבד כשאני מסתכלת לאחור הבנתי
כבר אז שזו האמת.
במחנה פגשתי בחור יהודי, איש מדהים, אך ידענו
שקשר כזה לא יכול להתפתח.
חזרתי לפולין והתחלתי לחקור לעומק את עניין היהדות וככל
שהעמקתי הבנתי שזה מה שחיפשתי.
התחלתי ללמוד עוד ועוד, ובזמן שהתגוררתי בוורשה
הצטרפתי לקורס הגיור של הרב שודריך. נפגשנו כל שבוע עם
הרב, למדנו הלכות כהכנה לבית הדין.
ביקרתי בארץ די הרבה והייתה לי משפחה מאמצת, איתם
ביליתי שבתות וחגים כך יכולתי לחוות את היהדות
במציאות. מכאן אני מודה למשפחה מכל הלב".
כשהמכסה שלך נמצא מעבר לים, את תגיעי אליו, גם אם זה
באמריקה, את זה למדה רחל מניסיונה להגיע לאמריקה
בגלל סיבה אחת, 'מחנה קיץ' ולזכות בשתי סיבות, להיות
יהודייה ולמצוא את בחיר ליבה, ועי רחמים.
– אני מניח שזה לא קרה פתאום, בכל זאת מדובר במשהו מהותי…
"תהליך הגיור באירופה נמשך בין שנתיים לחמש שנים, רק דבר אחד ידעתי לאורך כל התהליך שזה לכל החיים. אהפוך להיות יהודייה על כל המשתמע מכך.
אני יכולה לספר על זה שעות על הקשיים והניסים והחסד שעשה איתי הקב"ה, מלחמות עם ההורים, וחוסר הבנה מצד אחותי הצעירה.
הצלחתי להשלים את התהליך בשנה וחצי, ומיד אחרי זה התחתנתי עם אותו בחור יהודי שתמך בי לאורך כל הדרך, רועי".
– כיצד קיבלו הורייך את ההחלטה להתגייר?
"להורים שלי לא ממש היה קל, אבל אני יכולה להבין אותם.
הם מכירים את הבת שלהם, ופתאום היא לא יכולה לנסוע
בשבת, לאכול מאותו שולחן, חובשת כיסוי ראש, אחרי שהם
הבינו שלא השתגעתי אלא בחרתי בדרך אחרת לאט לאט הם
באו יותר ויותר לקראת, הורי בנו עבורנו מטבח ואנחנו מבלים
אצלם בפולין חופשה משפחתית כשבועיים בשנה.
גם היום אנחנו נתקלים לעיתים בקשיים אך אנחנו יודעים שזה
נובע מחוסר הבנה מ-מהי יהדות, ומה זה הדבר הזה שנקרא
הלכה.
ברוך השם עם לידתם של הילדים הקשיים מצטמצמים,
ו"השיגעונות" שלנו היהודים הופכים להיות משניים".
– האם היה רגע שחשבת על רות המואבייה? מה חשבת עליה?
"בעת תהליך הגיור לומדים גם על רות המואבייה ועל מסירות הנפש שהייתה לה ברצונה לדבוק ביהדות, היא תמיד עולה כדוגמא לצניעות, מסירות.
רק הלוואי שהיום הליך הגיור היה כמו אצל רות: "כן רוצה אני".
במובן מסוים הדרך אותה עשיתי די דומה לדרך שעשתה רות המואבייה. אל תשכח שמדובר בילדה בת 21 שהגיעה מעולם אחר, לא גדלה בדרך הזו ולא ידעה איך להתמודד עם הבאות, ולמרות הכל וכנגד כל הסיכויים היא הפכה אבן על אבן בשביל להגיע אל האמת, הקימה משפחה, עברה לגור בארץ הקודש, הרחק-הרחק מארץ הולדתה ונוף ילדותה.
במקרה שלי עברתי פגישה עם שליח בית הדין לראות כמה אני רצינית בהליך עצמו.
הוא שאל אותי שאלה שמרוב ההתרגשות התחלתי לבכות, ואז לאחר שנרגעתי שליח בית הדין המשיך לשוחח איתי ושאל שאלות נוספות ולבסוף אמר: "חכי פה אני רוצה שתשמעי מה אני אומר לאב בית הדין" הסברתי לו שהוא לא חייב אך הוא התעקש, ובשיחה של שליח בית הדין עם אב בית הדין אמר לו השליח כי זה אמיתי "שא ברכה", הוא ענה לו.
כחודשיים לאחר מכן התייצבתי בפני בית הדין והם שאלו אותי שאלות שתי וערב, אך על כולן עניתי למרות ההתרגשות הגדולה שהייתה לי מהמעמד.
זה עדיין לא נגמר ובסופו של הדיון אמרתי "שמע ישראל". וזה עדיין לא הסתיים כי גם כשהייתי במקווה במים, המשיכו לשאול אותי "האם את באמת רוצה בזה?!".
– האם היו לך ספקות בדרך? האם היה רגע שאמרת 'למה אני צריכה את כל זה'?
"בעת התהליך היו רגעי משבר כשאר לא ידעתי כמה זמן זה ימשך, כיוון שזה לא היה תלוי בי, היו הרבה משתנים בדרך. קשה היה לצפות מתי אסיים את התהליך, אבל אף פעם לא היה לי ספק וידעתי שזה מה שאני רוצה".
– שתפי אותנו באחד המשברים שהיו לך ואיך יצאת ממנו.
"באחד הימים ישבתי בבית הורי עוד במהלך הגיור, ושמעתי שיחת אגב בין אימי אבי, בה הוא שאל את אמא שלי האם אני רצינית, ואמא שלי ענתה לו "אני יודעת שהיא תעשה את זה אבל אני לא אעשה לה את זה קל".
זה היה רגע קשה עבורי לשמע זאת אני מחשיבה את הורי כליברלים.
נזכרתי בדוד המלך בתהילים שמודה לקב"ה המראה לו, מי מתמודד כנגדו.
אני חושבת שמהרגע הזה הפסקתי לשתף אותם במה שאני עוברת.
היום המצב שונה הם למדו להכיל אותנו".
היום המאושר מגיע, אבל במקום לתכנן ולהתרגש במשך חודשים, צריך לסגור על: אולם לחתונה, שמלת כלה, תפריט, הזמנת אורחים (כארבע מאות) ולהביא הורים מפולין שאין להם אפילו …דרכון, וכל זה בתשעה ימים.
- מדברייך עולה שזה קרה מהר מאוד.
"סיפור החתונה היה קשה כי היה עלינו להרים חתונה בשבוע ויומיים. אבא של בעלי לעתיד מצא אולם שבוע לפני החתונה שנקבעה ביום שלישי שלאחר מכן בתאריך כ"ו בשבט.
שמלת כלה תפרה לי דוניס פרץ כאשר נפגשנו ביום חמישי כדי לראות אם משהו מוצא חן בעיני, וכשראינו שמה שאני מבקשת בשמלת הכלה שלי דורש למעשה תפירה מחדש של שמלת כלה, החליטה דוניס לתפור לי שמלה חדשה, ביום ראשון השמלה הייתה מוכנה.
בעיה נוספת הייתה שלהורים שלי לא היו בכלל דרכונים ולא כרטיסי טיסה, חבר של ההורים שלי סייע להם לקבל דרכונים ורכשנו עבורם כרטיסי טיסה. …הם נחתו ביום החתונה.
כאשר בסופו של יום חגגו איתנו שלוש מאות עשרים אורחים מתוכם שלוש מאות ושמונה עשרה מהצד של בעלי רועי ו-שני הוריי.
יומיים לאחר החתונה טסנו לוורשה כזוג נשוי כדת משה וישראל ודבר ראשון שעשינו, הכשרנו את המטבח ואת הכלים. את היתר זרקנו לפח. …נשארנו עם כוס אחת לשתות קפה, ושתי צלחות זכוכית, ביום שחזרנו לארץ, כשנתיים לאחר מכן, היו לנו כבר בן ראשון, שש מזוודות וסט מטבח מלא חלבי בשרי".
אמרנו פולניה, ולא דייקנו. רחל למדה יפאנית, מה שאיפשר לה בהמשך לעשות תואר מתקדם ולהתפרנס מתרגום בשלוש שפות: עברית, אנגלית ויפאנית.
– במה את עוסקת היום? והאם יש לזה קשר כלשהו לתהליך שעברת?
"יש לי תואר שני בשפה ותרבות יפנית, הרב שליווה אותי בתהליך הגיור בפולין היה לפני כן הרב הראשי של טוקיו, בזכותו היה לי מספיק חומר לעבודת הגמר שלי שהנושא שלה היה על יהודים שהגיעו ליפן, מהרגע הראשון ועד היום, זה צד של התרבות היהודית שהוא פחות מוכר.
החלום שלי תמיד היה ללמד, אני מלמדת יפנית, בנוסף יש לי גם עסק לתרגום מיפנית פולנית ואנגלית".
– איך את מרגישה כתושבת קריית שמונה?
"בעלי רועי, נולד וגדל בקריית שמונה אחרי שנתיים שגרנו בוורשה ידענו שאנחנו חוזרים לקריית שמונה, כל המשפחה של בעלי גרה בעיר. ידענו שאין בשבילנו מקום אחר. עם משפחתו של בעלי אני מרגישה כבת בית.
עוד לפני שידעתי לדבר עברית, ההורים של רועי, הגיסים והגיסות שלי תמיד דאגו שלא אהיה לבד, ושתמיד ארגיש שייכת. זיכיתי להצטרף למשפחה חמה אוהבת ודואגת".
- היום כאשר את כבר כאן, אוהבת את המקום?
"אני אוהבת מאוד את העיר, מספיק להרים את הראש פעמים בשבוע לכיוון הרי נפתלי כדי להבין איזו זכות ויופי יש לעיר הזאת והקרבה שלה לטבע".
המסע הסתיים, אבל ימשיך בהתמודדות יום-יומית. רחל, חשה שהיא חייבת לשתף בחוויה שלה כמה שיותר. היא מופיעה בהרצאות (לנשים) ובטוחה שאנחנו, אלה שלא התאמצו להיוולד יהודים, לא יודעים בדיוק כמה נכון וכיף להיות יהודי. להיות יהודי זו מתנה שאו שאתה נולד איתה או שאתה מקבל אותה. וכידוע, מתנות לא מחזירים, שומרים עליהן.
אי שם בפולין חיים את חייהם הוריה ואחותה סופיה, ורחל, ארבעת ילדיה ובעלה רועי, עורך דין במקצועו מנווטים באוקיאנוס החיים מגל אל גל, וחשים שכל גל שהם עוברים, הם חזקים יותר לקראת הגל שיבוא. והוא יבוא.
סיפורה של רחל, הוא עוד הוכחה שבימים שכל ממזר חושב שהוא מלך, ולא. יש בעל בית, יש השגחה פרטית, ומי שלא נולד יהודי, הפסיד. תשאלו את רחל רחמים.
