בלילה שבו נולדת הגשם לא הפסיק לרדת. השעה הייתה 4 לפנות בוקר ואני זוכר שאימא (סבתא שלך) העירה אותי כשהיא קורנת מאושר "קום, קום אסתר ילדה בן". הייתי רק בן 10 ולא הבנתי מה עלי לעשות בשעה כזאת מוקדמת אבל הרגשתי שמשהו גדול מתחולל, נולדת אחרי שלוש בנות, ואיזה שמחה הבאת למשפחה כולה עם בואך.
כילד גדלת כמו נסיך. כל מה שביקשת מיהרו האחיות
(ציפי, סימי, רותי) למלא את משאלות ליבך. אני זוכר במיוחד את הסיפור על האופניים. כשהיית בגן החלטת שאתה רוצה אופניים חדשים. הפצרת באביך ניסים שייקח אותך לחנות לרכוש זוג אופניים חדשים. הבעיה הייתה שזאת הייתה כבר שעת ערב מאוחרת, החנויות היו כבר סגורות, אבל אתה שהיית ילד עקשן לא ויתרת ובכית שאתה רוצה עכשיו אופניים. מי יכול היה לעמוד מול דמעותיך?! וכך בשעת ערב מאוחרת לקח אותך אבא לביתו של דנינו בעל חנות האופניים ברסקו, דנינו יצא מביתו יחד איתכם לחנות ואתה חזרת הביתה מאושר רכוב על האופניים חדשים.
היית עקשן ויכולת להיות גם ילד מפונק אבל אתה גדלת והפכת בדיוק ההיפך. בן מסור דואג ואוהב את הוריך. כשהתגייסת כלוחם למג"ב, כשנבחרת לצאת לקורס קצינים ידעת כי הוריך לא יוכלו לשאת את הדאגה והחרדה לשלומך. אז פשוט הסתרת מהם שהינך בקורס קצינים ורק לאחר 6 חודשים מסרת להם את ההזמנה להגיע לבה"ד 1 לסיום קורס הקצינים שלך.
קצין וג'נטלמן
אחרי שירות של כמה שנים כקצין במג"ב ולמרות שיכולת להתקדם בתפקידי פיקוד, היה לך ברור כי היעוד שלך בחיים הוא לחזור כדי לטפל ולשמור על התושבים בעיר קריית שמונה, העיר שכה אהבת.
בשנים בהן היית מפקד העיר, קריית-שמונה הייתה עיר מופגזת במאות קטיושות, כשהעיר כמעט ננטשה לחלוטין מתושביה אתה נותרת לטפל בחולים, בקשישים ובנכים שנותרו במקלטים. עם הלב הענק שלך רצת תחת מטחי הקטיושות ממקלט למקלט, דואג לתרופות, למטרנה וטיטולים, מלטף מרגיע מחבק ותמיד תמיד חיוך בישני וצנוע על פנייך.
כשהשתחררת מצה"ל והחלטת להתמודד על ראשות העיר, שאלתי אותך 'מדוע אתה צריך את העול הזה על כתפיך?' ואתה השבת: "קריית שמונה היא עיר חמה ומיוחדת. אני מאמין שאם רק יתאפשר לי אהפוך את העיר שלנו לשוויץ של הגליל". ולמרות שחלומך לא התממש הצלחת בחן הכובש שלך לחבר את כל הפוליטיקאים סביבך, כולם אהבו אותך גם אלה שהתנגדו לך פוליטית.
…ואז ביום סגריר אחד ירד וילון של ערפל וזה נגמר. חודשיים לפני הכל נראה אחרת. החיוך השובה, המבט האוהב, האיש שידע להכיל את כולם, לא היה מי שיכיל אותו ברגעיו הקשים. רק הוא לבד מול ווירוס אחד שאף אחד לא הכיר קודם, 'ראש בראש'. מי שמסלול חייו היה רצף של מאבקים וקרבות, אזרחיים וצבאיים, לא ידע, לא יכול היה לדעת כיצד מתמודדים מול הוירוס הארור הזה. גם לא טובי החוקרים והמדענים.
יעקב- השם שנתנו לו הוריו, ולימים בנצי השם שהעניקו לו חבריו לדרך. נראה בדיעבד שהשם 'יעקב' היה קצר מידי ונגמר מהר. 'בנצי', קראו לך חבריך, שזה כבר סיפור של אוהבים מתוך בחירה 'בן ציון'. כמה כיף לכווץ כל-כך הרבה אהבה למילה אחת, יותר מיעקב או בן ציון.
לבנצי הייתה כריזמה בלתי נדלית או כמו שאומרים אחינו 'הִיבָּא' כמה ' הִיבָּא' הייתה לו שגם אם חילק את כולה, עדיין נותרו ממנה משטחים במחסן.
פצע פתוח
שנה חלפה מהיום שבו אושפזת בבית החולים בעקבות מחלת הקורונה. עיר שלמה התפללה במשך חודשיים בהן היית מונשם ומורדם להבראתך. אַחֶיךָ: רונן, בועז ויגאל, שהיית מושא הערצתם לא משו ממיטתך. ימים ולילות הם שהו בבית חולים איכלוב, נאחזים בכל שבב של תקווה, אין רופא מומחה בארץ שהם לא הגיעו אליו בניסיון להציל את חייך. שנה ועדיין זה לא נתפס. בשיעורי התורה שהתקיימו בביתך לאחר שעזבת אותנו במפתיע, נאספה כל המשפחה המומי צער וכאב, מאות מנחמים הגיעו לחבק ולספר עד כמה אהבו אותך. פגשתי את החברים הטובים שלך, חלקם קצינים בכירים בצבא, אחרים חברי ילדות ושמעתי מכל אחד בנפרד עד כמה היית חבר יחיד ומיוחד שלו כשהם בכו תהיתי כיצד הצלחת לגעת בכל כך הרבה אנשים ולטעת בכל אחד את ההרגשה שהוא החבר הכי טוב שלך. שמעתי ובכיתי יחד איתם. הבנתי שאת החלל הגדול שהשארת פה אחרי מותך אי אפשר יהיה למלא.
באחת מהפעמים שהייתי בביתך אחרי שהלכת מאיתנו, הגיעה אישה צעירה שלא הכרנו כשהיא ממררת בבכי. כשנרגעה מעט היא סיפרה כי במשך שנים שהיא אם חד הורית דאגת לכל מחסורה, החל ממזון וכלה במחשב לילד שלה שקנית מכספך הפרטי. 'מי ידאג לי עכשיו כשיעקב איננו?!, היא שאלה ופרצה שוב בבכי.
והיא לא הייתה היחידה שדאגת לה בסתר. בעיקר בחגים הייתה לך רשימה של משפחות נזקקות וכך בלי שאיש ידע או ישמע היית עובר בבתיהן של המשפחות וממלא את המקררים שלהן במזון, דואג לטיטולים רק שלא יחסר להן מאומה. ליבך הרחום והחנון לא נתן שתהיה משפחה שלא תוכל לחגוג את החג כהלכתו.
עצב אינסופי
יעקב מחמל נפשי, היית מגדלור של תקווה לכל כך הרבה אנשים. קשה מאד למלא את החלל מאז שהלכת.
מאז שהלכת אני פוגש בעיר חלק מהאנשים שהכירו אותך, בחנות, ברחוב, במספרה, יש ביניהם אנשים בעמדות בכירות ורבים מהם אנשים קשיי יום, כולם מחבקים אותי אולי ככה הם מרגשים קרוב אליך, מזילים דמעה מדברים בשבחך ומספרים על אישיותך הכובשת. אתה חסר פה לכולם. כל אחד מהם מרגיש צורך לספר לי עד כמה היית משמעותי עבורו. ואני תוהה איך ידעת למצוא את הדרך אל הלב של כל אחד ואחת?! היית איש של אנשים, יעקב אהוב.
והכי קשה למצוא מילים לנחם את הורייך אסתר וניסים.
…אימא אסתר שיעקב היה מאור עיניה, זה שנשא אותה ואת אביו ניסים על כפיים מתוך אהבה אין סופית ויישם את הדיבר החמישי בעשרת הדיברות "כבד את אביך ואת אימך", לא זכה לתגמול המובטח, 'למען יאריכון ימיך….'. בנצי העלה את מצוות 'כיבוד אב ואם' לדרגת אומנות צרופה.
בנצי הידר במצוות כיבוד אָב וָאֵם וְסַעַד עם הוריו במהלך כל השנים האחרונות, כל שבת. זה לא עניין של מה בכך, תסכימו.
