כשמיכאל אוחיון היה חוקר צעיר בתחילת דרכו במשטרת קריית שמונה הוא נעל בתא המעצר את אחד השוטרים ששרתו עימו בתחנה.
כל תחנוניו של השוטר ושל מפקדיו לא הועילו. "עד שאתה לא מתנצל, אני לא פותח". כשהשוטר התמהמה, הוא הכניס את המפתחות לכיס ועזב את התחנה.
הכול התחיל, כשמיכאל ואותו שוטר נקראו למגרש הכדורגל לסייע להסדיר את התנועה לאצטדיון. אב שהלך ואחז ביד בנו הקטן לא פינה מיד את הכביש, לקול קריאתו של השוטר. השוטר ירד מהניידת אחז באיש ואל מול עיניו הנדהמות של בנו הקטן, הניף אותו באוויר. כמה שעות אח"כ הגיע אותו איש פגוע ונעלב אל היומן שבתחנה, מבקש למחות על עלבונו.
"מיכאל ואני ישבנו בתחנה כשהופיע האב" שיחזר השבוע איציק טיסון ששירת עם מיכאל באותה תקופה. "כשהאב פנה לשוטר שעלב ופגע בו ללא סיבה וביקש שיתנצל על המעשה.
השוטר סירב. מיכאל שהיה בנוי לתלפיות כבוגר קורס בקראטה לא יכול היה להישאר אדיש לחוסר הצדק שנעשה אל מול עיניו. הוא פנה אל השוטר והסביר לו שזה המעט שהוא יכול לעשות, השוטר לא הקשיב. מיכאל הניף אותו בדיוק כמו שהשוטר הניף את אותו אזרח, פתח את תא המעצר, זרק את השוטר פנימה ועזב את התחנה".
זו לא הייתה הפעם הראשונה וגם לא האחרונה של מיכאל אוחיון למחות כנגד עוולות חברתיות ולהלחם על צדק חברתי.
כשפרש מהמשטרה הוא הנהיג מחאות ציבוריות מתוקשרות נגד הממשלה על אפליית ישובי הצפון והפקרת ביטחונם בימי הקטיושות. פעם הוא גרר איתו טיל קטיושה מקריית שמונה והניח אותו על שולחנו של יצחק שמיר שהיה אז ראש ממשלה.
במאבק שלו למען ביטחון התושבים הוא גם הקים את "תנועת אצבע", יזם הפגנות וכתב במקומון גם טור נשכני שנקרא אז "אצבע מאשימה".
אלא שאיכשהו מכל המאבקים יצא שדווקא הוא תמיד יצא מופסד. "גם כשנלחמתי למען אחרים יצא לי שם של טרבל-מיקר ומצאתי את עצמי מפוטר. חמש שנים הייתי מורה לספורט, שש שנים שוטר, שנתיים חבר מועצה עד שלא יכולתי לסבול את השחיתות והפוליטיקה ועזבתי. הכול אני עוזב באמצע. אני בהחלט חושב שזה קשור לאותה הפעם שלקחו אותי מההורים. אתה לא יכול להתגבר על פצע כזה, זה חופר לך בראש כל החיים". מנסה מיכאל להסביר לי מה יש בו שכה מקומם עליו את האנשים.
מיכאל נשלח בהיותו ילד לקיבוץ "ברעם" להיות ילד חוץ בחברת נוער. עובדים סוציאליים שבקרו בבית הוריו התרשמו כי עדיף עבורו שיעזוב את הבית הקטן שבו הוא התגורר ביחד עם שבעת אחיו למקום מרווח וטוב יותר. "הרגשתי עקור, גדלתי בבית מסורתי ולפתע הקיבוץ. אבל שם הרגשתי שיש לי יעוד בחיים כמו שעזרו לי כשהייתי ילד ממשפחה במצוקה, כך אני תמיד אעזור לאחרים".
זו גם הסיבה שהתגייס למשטרה. הוא האמין כי אם יתפוס את אותם עבריינים רגע לפני שיחצו את הקווים, ובדרכי נועם ישכנע אותם לראות בו דוגמא הוא יצליח להציל אותם.
בחורף 1980 הוא הגיע לירושלים וחיפש ללון בבית השוטר.
הוא הלך לאיבוד בסמטאות החשוכות כשפגש באישה בלונדינית וביקש את הכוונתה ."נורא הצחיק אותה ששוטר במדים שואל אותה איך מגיעים לבית השוטר" הוא משחזר את ההכרות שלו עם הסופרת בתיה גור שנפטרה לפני כארבע שנים ממחלת הסרטן.
"ואז היא התחילה לשאול אותי שאלות, מאיפה אני, מה אני עושה בירושלים. היא נראתה לי נחמדה, נאה, עיניים יפות, קצת שמנמנה אבל סקסית. הייתי בחור צעיר לבד בעיר זרה וחשבתי שיש מצב למשהו. ואז היא שאלה אותי אם אני רוצה קפה. אמרתי כן, בשמחה". בשנתיים הבאות היא תהפוך את מיכאל לגיבור ספרי המתח שלה, שהחל עם "רצח בשבת בבוקר והסתיים "ברצח מצלמים".
כמו בן דמותו הספרותי גם אוחיון האמיתי הוא אדם מלא לבטים, אאוטסיידר שנלחם בממסד, אינטלקטואל שסולד מאלימות. "אתה יודע, הילד ההוא שאת אביו הניף השוטר, לרגע אחד זה הייתי אני, איך אני יכול לראות דבר כזה ולשתוק?!".
מיכאל נשוי לרחל והם הורים לחמישה ילדים: אילת, שני, שחר, שירי וסער החייל שהוא בן הזקונים. רחל, אישה סימפטית ולבבית מקבלת אותי בחום בביתם שברחוב משמר הגבול. היא עובדת כמטפלת מובילה בבית תינוקות בכפר סֹאלד ומתגלה כאישה מאד סולידית. ברגע שאנחנו מתחילים את הראיון היא נבלעת לסלון, מבקשת בחיוך לא להיות מוזכרת בכתבה. "היא עמוד התווך של הבית, אנחנו יחד כבר יותר מ-30 שנים, וכל יום מחדש אני לומד עד כמה כוח ועוצמה יש בה. בלעדיה הייתי אבוד". אומר לי מיכאל.
מאמא סולטנה
הדבר היחידי שבמשך כל השנים שימח את אוחיון, ומילא אותו גאווה היה התיאטרון הקהילתי שהוא נמנה על מייסדיו. כל ההצגות שהוא העלה, כולן לקוחות מהחיים עצמם ומחומרים שכולנו מכירים.
"אל תשליכני לעת זקנה" המגוללת סיפור אהבה בבית אבות.
"רמי ויולי" זוג צעיר בשלהי מלחמת לבנון צמאים לקשר ולאהבה. "חתונה מרוקאית", "בונבינרה" שממש מגוללת את סיפור חייו האישי והאמיתי: סיפור על מובטל שמתעשת ומקים את פאב הברחש. למרות שהוא מחזיק בתעודת במאי ממכללת תל-חי הוא נמשך שוב ושוב למקומות לא מממסדים כגון: ההוסטל, בית הקשיש. לא פעם הוא עובד בהתנדבות מלאה ללא תמורה.
כמו בהצגה החדשה "מאמא סולטנה" שעליה הוא עובד כעת בתיאטרון מראה. הצגה שכתב דני לוצאטו וכול השחקנים מגיעים בהתנדבות. כולם דוברי מרוקאית, ההצגה כולה מתנהלת בשפה המרוקאית ומשתתפים בה: אביבה אפון, אבי בן שבת, לופו סיגלית, אלברט ממן, האחיות חפצי בה ודבורה שמגיעות מצפת.
– מיכאל, מה העלילה של ההצגה "מאמא סולטנה"?
"זוג עולים ממרוקו עם עשרה ילדים בשנות החמישים המתגוררים באוהל עם מיטת סוכנות, הם שחלמו על הארץ המובטחת. הדיאלוג שלהם עם עובדת הסוכנות שמבטיחה להם הבטחות. הכי עצוב ששום דבר לא באמת השתנה מאז. ההורים שלנו היו נאיביים שהאמינו בהבטחות, גם אנחנו מאמינים באותם הבטחות שלא מתממשות לעולם".
– התעייפת?
"בנשמה שלי אני כמו הפנתרים השחורים שרוצה לזעוק על העוול שנעשה כאן. אני עדיין מתקשה לעמוד בהחזרי המשכנתא. מחירי הדלק עולים, האוכל מתייקר וכולם שותקים. המנהיגים שלנו יודעים איך לדכא את האזרחים.
הם מספרים על הגרעין האיראני, על המצב הביטחוני הקשה שמדרדר מיום ליום ואז האזרח הקטן אומר לעצמו עזוב אותי תן לי רק לחיות".
– ואתה קונה את זה? יש משפחות בישראל 2011 שאין להם מה לאכול.
"נכון מאד, אבל אין עם מי לצאת למאבק, אין אנשים.
ההפגנות היחידות שמתקיימות ממונות על ידי בעלי אינטרסים
שממנות לאנשים את ימי העבודה וכו'. אני צריך לדאוג למשפחתי. אני עובד קשה כמלווה לילדים בעלי צרכים מיוחדים, ומשתכר שכר מינימום. יש לי 5 ילדים, הבת שלי שגרה בארה"ב מתחתנת בקרוב, ואנחנו צריכים לטוס אליה. בסופו של יום אתה חושב קודם כל על המשפחה שזה הדבר הכי חשוב בעולם".
– נשמע כמו פנתר עצוב.
"כן. המדינה מספקת לציבור את ה"האח הגדול" כדי לברוח ממצוקות היומיום, לשמוע רכילות. או את "הישרדות" צעירים בבקיני. זה מה שיש. חדשות זה הפחדה, ובידור זה טמטום. כבר השלמתי שאני לא אהיה כמו הבלש מהסרט "סרפיקו", שנלחם בכל העולם והצליח".
– התישו אותך, מיכאל?
"לפחות אני מוצא נחמה בתיאטרון. שם אני יכול לקלל ולצעוק. בהצגות שאני מעלה עם כל מיני רמיזות יוצאת הזעקה שלי, עם כל הכאב והתסכול".
אחרית דבר
ובעת כתיבת שורות אלו אנו מתבשרים כי העובדים הסוציאליים החליטו לצאת לשביתה ללא הגבלת זמן, עד שישופרו תנאי שכרם. כמי שנשוי לאישה שכבר 15 שנים עובדת ברווחה, אני יודע כמה טובענית היא עבודתם. מקצוע של נתינה ועזרה לזולת.
הם שראו יעוד בחייהם לסייע לנזקקים, לילדים בסיכון,לחד-הוריות ולקשישים לתמוך בהם, לשמש להם פה ואוזן קשבת, מבקשים עכשיו שיעשה איתם צדק, לא צדקה. אבל החלונות הגבוהים הפכו כה כהים שכבר קשה לראות מבעדם.
