היום ה-15 בנובמבר , 2019

Select your Top Menu from wp menus
120 x 600
120 x 600

ילד, בן שבעים וחמש

'לסעדיה היה חיוך תמידי על הפנים. כשהוא דיבר הוא חייך, כשהוא רקד הוא חייך', אמרה לי מירי ביטון השבוע כשסיפרתי לה שאני עורך ראיון עם סעדיה. מירי אחת מאלפי תלמידותיו הייתה ילדה קטנה כשפגשה בסעדיה לראשונה. היא הייתה מגיעה, יחד עם חברותיה המבוגרות מהשכונה אל אולם ההסתדרות, שממול 'פלאפל עמר', לבילוי היחידי שהיה באותן שנים, ריקודי העם עם סעדיה המרקיד החייכן והלבבי. 'הייתי ילדה ביישנית' מספרת מירי 'ותמיד כשהיו ריקודי זוגות, הייתי נעלמת לפינה. סעדיה קלט את זה ופעם אחת הוא עצר את הריקוד והודיע שעד שאני לא מצטרפת אליו לריקוד זוגות, אין חוג. הלחץ עשה את שלו וקמתי לרקוד. בזכותו אני היום רוקדת ומרקידה'.

איש מהילדים ומהמבוגרים של אז, כמו גם היום, לא ידעו, כי האיש שמרקיד אותם בהתלהבות, המרקיד שתמיד מלא בשמחת נעורים, מסתיר בתוכו סיפור חיים מלא בעצב, שאותו הוא חושף כאן לראשונה.

גם דני מלכה, שהתחיל את דרכו בריקוד והפך בהמשך למרקיד בעצמו, זוכר מסעדיה את שמחת החיים החביבות והלבביות. 'סעדיה הוא איש מקסים שכייף להיות בחברתו', נזכר מלכה בשנים ההן 'לא אשכח את סופי השבוע שהיינו נוסעים להשתלמויות מרקידים ביחד בקיבוצים. סעדיה איש מלא שמחת חיים. הוא האיש הראשון שהביא את הבשורה של ריקודי עם לקריית שמונה ובזכותו המסורת הזו ממשיכה עד היום עם מירי ביטון'.

השבוע, התקשרתי לסעדיה שמתגורר בחדרה. נודע לי כי לרגל יום הולדתו השבעים וחמש, התכנסו מרקידים רבים וחברים טובים בקיבוץ גבעת חיים, לערב הוקרה עבורו. לאיש שעדיין רוקד איתם מידי שבוע.

למרות שאין ביננו היכרות מוקדמת, ברגע שסיפרתי לסעדיה כי אני מקריית שמונה יכולתי לחוש בשמחה שבקולו מעברו השני של הקו ובגעגועים לעיר שבה הוא חי שנים רבות.

 

– סעדיה, ספר לי על ילדותך. היכן נולדת, מתי הגעת לישראל?

נולדתי בעיר עאדן אשר בתימן בשנת 1939. אבי נפטר חודש לפני שנולדתי. בגיל שנתיים עליתי ברגל מתימן לישראל ביחד עם סבי וסבתי. אמי נשארה בתימן עם אחותי הגדולה. וכשרצו לעלות אחרינו נאסרה היציאה ע"י ממשלת תימן.

הדרך לישראל הייתה רצופה בקשיים. בדרך היו שודדי דרכים שגנבו מכל הבא ליד. היו מספר אנשים שהלכו אתנו בקבוצה. חלקם אף מתו או נרצחו.

לאחר מספר חודשים הגענו לעיר הנמל ג'ידה על חוף ים סוף. משם עלינו באנייה עם שארית הכסף שנשאר לסבי לאלכסנדריה שבמצריים. שם קיבלו את פנינו חיילי הצבא הבריטי ולא אפשרו לי לעלות לרכבת כי נחשבתי בעיניהם ליתום. סבי טען בפניהם שאני בנם ובזכות זה הורשתי לעלות לרכבת שמובילה אותנו עד עתלית. עד היום אני רשום בשם המשפחה של סבי, עמשי, ולא על שם משפחת אבי. בעתלית המתין לנו דודי יפת עמשי ז"ל, ולקח אותנו לשכונת נחליאל בחדרה. שם גרנו בשכירות בדירה קטנה מאוד. היה רעב, לא היה מה לאכול והצבא הבריטי הכריז כל פעם על עוצר כך שלא התאפשר לצאת לעבוד או לקנות אוכל. מצב זה הקשה על סבי וסבתי והם נאלצו באמצאות לשכת הסעד להעביר אותי, בגיל 8, לבית יתומים בכפר גנים אשר בפתח תקווה. שם גדלתי וחונכתי עד גיל 12. מגיל שמונה התחלתי להעביר נשק מפורק לאנשי האצ"ל, דרך הפרדסים, ובכיסוי גוף של מעיל שנל בריטי. שלא יחשדו בי הבריטים ויתפסו אותי.

 

 

איך התחילה האהבה שלך למוזיקה ולמחול?

באותה תקופה, בסוף יום לימודים, הייתי זקוק לדמי כיס ונאלצתי לעבוד במושב גת רימון, בניקוי צואת עופות בלולים. בכך התאפשר לי לקנות דברים לעצמי כמו מפוחית פה, חליל, מנדולינה (כך למדתי לבד לנגן על כל מיני כלי נגינה). האהבה שלי למוזיקה השכיחה ממני את היתמות.

בחופשות הייתי נוסע לבית סבי וסבתי. פעמיים ארבו לנו ערבים בדרך ותקפו אותנו באש צולבת שגרמה לנפגעים רבים וכילד הייתי נשכב על הרצפה כאשר ההרוגים והפצועים שכבו עלי.

בגיל 12 נשלחנו קבוצה של כשלושים ילדים לקיבוץ שדה יצחק כחברת נוער לעבוד וללמוד בקיבוץ.

בבוקר, מהשעה חמש עד שמונה, היינו יוצאים לעבודות גיוס בשטחי הירקות, לאחר מכן הולכים ללימודים. בסיום יום הלימודים כל אחד הלך לעבוד במקום אחר. אני עבדתי בנגרייה.

בקיבוץ ארגנתי ערבי ריקודים ושירה, במוצאי השבתות, עם המורה שלי שניגן בכינור ואני בתוף והפכתי להיות זמר החתונות, בשיר "ברוך הבא" במוזיקת אופרה איטלקית, שמקבל את החתן והכלה לחופה.

 

היכן שרתת בצבא?

בגיל 17, למרות גילי הצעיר, התגייסתי לצבא עם גרעין סמדר ליחידת הנח"ל המוצנח.

בזמן אימון מבצעי, בצניחת לילה, בסביבות בית גוברין, כשהגעתי לקרקע, נפלתי על מדרון של גבעה כשעל רגלי אלונקה. נפצעתי וידי השמאלית נתלשה ממקומה ונשארה תלויה עם עור בלבד. איבדתי את הכרתי והמצנח גרר אותי עד כמעט גבול ירדן (דאז). במזל החופה נתפסה על עץ. רק בחמש לפנות בוקר מצאו אותי.

הפציעה השנייה הייתה מעל חולות עזרא וביצרון בראשל"צ. שם נחתי על בית זוג זקנים כאשר רגלי חדרו את הרעפים, בצריף בו הם גרו. הם היו נדיבים, עלו על סולם, הורידו אותי וטיפלו בי עד שהגיעה היחידה לקחת אותי.

 

– מתי הגעת לקריית שמונה?

לאחר השחרור נשלחתי בעזרת היחידה להכוונת חיילים משוחררים לבית ברל בכפר סבא לקורס מדריכי נוער. לאחר סיום הקורס נשלחתי לפתוח מועדוני נוער בקריית שמונה.

כשהגעתי לקריה, לא היו מועדונים ונאלצתי לרכז את הנוער ברחובות עד שקיבלנו ממועצת הפועלים, צריף מיושן עם תאורת לוקס.

בשנה השנייה הקמתי להקות מחול וחוגים לריקודים בקריית שמונה ובקיבוצי הסביבה.

הנסיעה הראשונה שלנו כלהקה, הייתה לפסטיבל מחולות בין לאומי בננסי שבצרפת. וההתרגשות הייתה גדולה. נחלנו הצלחה מרובה וכך נפתחה בפנינו הדלת להזמנות רבות לחו"ל.

 

איך הכרת את מגי אשתך?

את אשתי הכרתי כאשר הייתה חניכה שלי.  

נשאתי לה בשנת 1962 ונולדו לנו שלושה ילדים. ורד (שכיום לומדת לדוקטורט בשיקגו ובעלת מכון פילטיס), טל (דוקטור ומרצה לביומכניקה במיאמי), וחן (מורה לבלט קלאסי בישראל). יש לנו גם שמונה נכדים, שיהיו בריאים.

לאחר מספר שנים עזבתי את הנוער העובד והלומד והתחלתי לעבוד בלשכת הסעד. משם עברתי לעבוד בחברת עמידר ועזרתי למשפחות נקלטות לקבל בית. יום אחד קראתי על מכרז למזכיר מרכז הבריאות בקריית שמונה. זה קסם לי והחלטתי לשלוח מועמדות. זכיתי לקבל את התפקיד. במקביל המשכתי להרקיד ולנהל להקות המחול.

באותה תקופה, דצמבר 68, החלו הפגזות הקטיושות וחדירות המחבלים לקריית שמונה ויישובי הסביבה. היה קשה מאוד ולא יכולנו לנהל חיים נורמליים ושלווים. 

לאחר 10 שנות עבודה בתפקיד כמזכיר בית יולדות, תחנות אם וילד, אנטי מלריה ועוד, החלטתי לפנות לתפקיד יותר בכיר במשרד הבריאות. בחוברת המכרזים של נציבות שירות המדינה, קסם לי תפקיד מנהל אדמיניסטרטיבי במרכז גריאטרי פרדס חנה. שלחתי מועמדות והתקבלתי.

עקב כך עזבנו את קריית שמונה ועברנו לפרדס חנה.

 

ספר על השנים בהן היית בקריית שמונה. איך זה התחיל המועדונים וריקודי העם. שתף אותי בזיכרונות וחוויות מיוחדות מהשנים ההן. מה החוויה שהכי נחרטה במוחך מהשנים ההן בקריית שמונה.

מה שמצא חן בעייני בקריית שמונה היה החברות בין האחד לשני והחיבור העמוק ביניהם. מתן עזרה הדדית אחד לשני והרגשה של משפחה אחת גדולה בעיר אחת.

 

– הבנתי שלפני כ 3 שנים מירי ביטון ארגנה ערב הוקרה לכבודך בכפר בלום. שתף אותי בהרגשתך מאותו אירוע.

היה מרגש עד כדי דמעות. כשירדנו מהרכב בחנייה והלכנו בשביל לכיוון האולם לא ראינו אף אחד בסביבה. לפתע התחילו לצאת מתוך האולם זרמים של אנשים שרצים אלי ואל אשתי ומחבקים ומנשקים. הייתי בשוק. האנשים שזכרתי כילדים, עמדו לפני בוגרים. סבים וסבתות. פשוט מרגש מאוד.

לאחר שנכנסנו היו ברכות של ראש העיר של קריית שמונה. העלו מצגת של התקופה בה הייתי בקריית שמונה וברכות של תלמידים שלא יכלו להגיע. הופיעו להקות מחול של 150 רקדנים. כולל להקה מוונקובר שבקנדה.

נפגשנו עם התלמידים שלי מימים ימימה והעברנו חוויות. הלב שלי פעם מהתרגשות.

 

– מאז שעזבת את קריית שמונה, במה עסקת?

ניהלתי כמנהל אדמיניסטרטיבי את בית החולים הגריאטרי בפרדס חנה במשך 18 שנה. ומשם עברתי לנהל את בית החולים לפסיכיאטריה משפטית 10 שנים ויצאתי לפנסיה.

במקביל הקמתי להקות מחול בחדרה, חוף כרמל מנשה, עפולה, יבנאל ועוד. כן גם המשכתי להרקיד עד גיל 50, בארץ ובעולם. אבל לרקוד וליצור מעולם לא הפסקתי.

מגי ואני, שנינו בפנסיה. אני עובד בגינה שלי במשך היום וכמעט כל ערב הולך לחוגי ריקוד, ביחד עם אשתי.

 

– אל מה אתה מתגעגע בקריית שמונה? מי האנשים שהשפיעו עליך בשנים בהן היית בקריית שמונה.

הגעגוע שלי בקריית שמונה הוא לאחדות המדהימה שהייתה שם. לאנשים, לתלמידים, לחברים, לנוף המדהים. לימי הדיג המרגיעים.

מכל אדם קיבלתי משהו. לא משנה מה, אבל כל אחד מילא את עולמי בשפע עצום ולמידה.

 

– מה זה הריקוד בשבילך?
החיים. הריקוד בשבילי זה אוויר לנשימה. הוא מוציא אותך מהמקום הארצי בו אתה נמצא ומכניס אותך לעולם של צבעים ושמחה והנאה מרובה. הוא משכיח ממך את הדאגות היום יומיות ופשוט מכניס בך אושר ושמחה אין סופית. יצרתי המון ריקודים שחלקם נרקדים גם היום. ביניהם: אדמה אדמתי, בוא איתי אל הגליל, הורה גליל, בסביסי ועוד. בסך הכול כשלושים ריקודים שיצרתי.


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אולי יעניין אותך