היום ה-21 בספטמבר , 2019

Select your Top Menu from wp menus
120 x 600
120 x 600

יקר כקריסטל

 

לפני שלוש עשרה שנה, חלה מאד בני יובל, הוא היה אז רק בן חצי שנה. מתינוק חייכן וערני, הוא הפך בתוך שעות לתינוק אפתי וחיוור, מסרב לאכול ומבטו בוהה ואבוד. רופא המשפחה שבדק אותו, הפנה אותנו מיד לבית החולים זיו שבצפת, כשהמשפט  'חשש לדלקת קרום המוח' נשמע בחלל החדר, ממש נלחצתי. הסימפטומים לא בישרו טובות.

גם, אחרי שלושה ימים של אשפוז, ובדיקות מקיפות הרופאים לא גילו דבר, יובל נותר אפתי, ראשו הרך שמוט, וכל מאמצינו להאכילו או להביא אותו לידי חיוך לא צלחו.

היינו אז זוג הורים צעירים, הותרנו בחיק המשפחה את בננו הבכור שהיה בן שלוש ולא עצמנו עין מדאגה.

חלפו הרבה שנים מאז, אבל גם היום כשאני נזכר ברגע ההוא  חוזרת אלי תחושת התסכול. כשהרופא חתם על מסמכי השחרור, כשיובל עטוף בזרועותיי, הבטתי בו והוא עדיין נראה לי חיוור וחלש, לא מצליח להחזיק אפילו את ראשו, חשתי חסר אונים ומתוסכל  כפי שלא חשתי בחיי.

את הדרך מצפת לקריית שמונה עשינו רעייתי ואני בשתיקה. רק מי שחווה הורות יכול להבין את ההרגשה של הורים  מודאגים שאין מי שימצא את  התרופה לאוצר היקר להם מכול. בדרך, כשרעייתי התקשרה לד"ר קריסטל, שהינו מומחה ברפואת ילדים וקבעה עמו פגישה דחופה בביתו שביסוד המעלה, חשתי כאדם שאוויר לא הגיע לריאותיו ושוב חזר  לנשום.

למרות ההתרעה הקצרה, ד"ר קריסטל קיבל אותנו בסבר פנים יפות בביתו. אחרי בדיקה קצרה הוא נתן לנו תרופה, חייך חיוך ביישני והבטיח שבעוד כמה ימים יחול שיפור בבריאותו של התינוק. וכך אכן היה, כשיובל חזר שוב לחייך לא היו מאושרים מאתנו בעולם.

…מאז, הוא רופא של שלושת ילדיי. עם השנים גיליתי שישנם בקריית שמונה גברים ונשים בני 35 שעדיין מטופלים אצל "רופא הילדים" שלהם, ד"ר קריסטל.

כל המטופלים שלו,שאיתם דיברתי חזרו ותיארו את תחושת הביטחון שהם חשים כי הוא הרופא שלהם. וזה בזכות האבחנות המדויקות שלו, הרוגע שהוא משרה על מטופליו, כל אלה הפכו אותו לרופא מומחה, ששמו הולך לפניו.

זמן רב רציתי לראיין אותו והוא תמיד סירב בנימוס, מי שמכיר אותו מקרוב, יודע שזה קשור לצניעות והענווה שבו.

השבוע כשהוא ניאות לבסוף להתראיין גיליתי אדם

שסיפור חייו מרגש וגם מאד מפתיע. 

 

 

 

– ד"ר קריסטל, היכן נולדת, ספר לי על הבית שבו גדלת, מי היו הורייך ולמה בחרת ללמוד דווקא רפואה?

"גדלתי בבית לזוג הורים ניצולי שואה שעלו ארצה ב-1950 באניית מעפילים והגיעו לחיפה, ל"שער העלייה".

הייתי בן שנתיים כשעלינו ארצה. להורים זאת הייתה הקמת משפחה שניה. המשפחה הראשונה של כל אחד מהם אבדה בשואה. אחרי "שער העלייה", עברנו להתגורר בעיר התחתית בחיפה ושם גדלתי.

אבי שהיה בעל מקצוע מעולה בהכנת שוקולד וסוכריות ממש אומן בתחומו, התחיל לעבוד בבית בהכנת שוקולד.

גרנו אז בבית ערבי בחדר אחד עם מרפסת ענקית, אבי אמי ואני. המטבח והשירותים היו משותפים לכל המשפחות שגרו בחדרים הסמוכים. אני זוכר שביום המזרונים היו בצד אחד ובלילה היו פורשים אותם. אבי עבד במרפסת והכין ריבת חרובים ואמי מכרה את הריבה. בתור ילד הייתי מתרוצץ עם אימא שלי עם עגלת התינוקות שהייתה לי, היא הייתה מעמיסה צנצנות של חרובים ומוכרת לחנויות. זאת הייתה ההתחלה, אח"כ אבי הקים מפעל לשוקולד, גם בפולין היה לו מפעל לשוקולד, הוא היה ממש אומן בייצור שוקולד".

 

– אתה בן יחיד?

"לא. יש לי עוד אחות שמתגוררת בחו"ל. וככה גדלתי, אבי היה איש דתי, למרות השואה, הייתה לו תקופה שהוא היה פחות דתי, ואח"כ חזר לדת. הוא שלח אותי לבית ספר דתי, ועם השנים ראיתי שאבי הוא איש גדול בתורה ממש. למדתי בבית ספר דתי עד הגיוס לצה"ל.

שירתּי 4 שנים סיימתי כמ"פ, לא בחיל רפואה, ואח"כ החלטתי להגשים חלום ילדות ולהיות רופא".

 

– למה חלמת להיות רופא?

"משום שאמי הייתה מאד מאד חולה, ואני כילד הייתי מטפל בה, כבר כשהייתי בכיתה ב' ידעתי שאני אהיה רופא. כתוצאה מפציעה במלחמה בשואה אמי סבלה מהתקפי אפילפסיה מאד קשים. היא נתפסה עם שתי שמיכות במקום אחת והוכתה קשות בראשה, הפציעה גרמה לה לדימום מוחי. אני הייתי מכין ונותן לה את התרופות".

 

– אז כשאבא עבד במפעל השוקולד אימא הייתה בבית, אני מתאר לעצמי שהקשר בינך לבין אימא היה מאד חזק, מאד עמוק.

"מאד. כילד, כל הזמן הייתי רץ לקרוא לרופאים. עם השנים אמרתי שאני אהיה רופא אני אבריא אותה. ככל שאני מתבגר וחושב על הורי אני מלא הערצה אליהם.

לאמי היו שש אחיות ושני אחים כולם היו נשואים עם ילדים אף אחד לא נשאר. פתאום אתה נשאר לבד בעולם, זה סוג של  רעידת אדמה, צונאמי של עולם. אתה חוזר לעיר מולדתך, בא לבית, אין אף אחד. הבית תפוס על ידי גוי. בגד לגופך, בלי משפחה, תתחיל את החיים…

אני מלא הערכה לאבי ואמי שכל אחד מהם איבד את בן זוגו ואת ילדיו, מאיפה היה להם כוח להינשא שנית? להקים משפחה בשנית? אחרי כל מה שהם עברו…."

 

– היא זכתה לראות אותך רופא?

"כן. זה היה החלום שלה. בחיי אדם יש מספר תמונות שאותם הוא זוכר, בסביבות חמישים תמונות שהזיכרון האנושי יכול לזכור. אחת מהתמונות האלה, זו התמונה בטכניון כשסיימתי את לימודי הרפואה, וקיבלתי את התואר 'דוקטור'. אני זוכר את המבט שראיתי בעיני אימי שישבה בקהל, את השמחה שראיתי בעיניה, זאת תמונה שתלך איתי כל חיי".

 

– מתי התחתנת?

"התחתנתי בגיל 22 בזמן לימודי הרפואה. כשסיימתי את לימודי הייתי כבר אב ל-3 ילדים".

 

– סיפרת קודם שהתחנכת בבית ספר דתי. מתי ולמה חזרת בשאלה?

"זה קשור להתבגרות שלי כנער, הבנתי שזה לא בשבילי. למרות מורת הרוח שגרמתי לאבי אז. היום הוא כבר התרגל".

 

– גם אבא זכה לראות אותך רופא?

"בטח. אבי חי עד היום הוא בן 110, ועדיין מתגורר בחיפה, אחת לשבוע אני נוסע לבקר אותו".

 

– למה בחרת להתמחות דווקא בתחום ילדים?

"במהלך הלימודים אתה ניפגש עם כל המחלקות. והיה מנהל מחלקת ילדים פרופסור משה ברנט שמשך אותי. האישיות שלו, הכריזמה. הוא תפס אותי ואמר לי 'אתה בא איתי למחלקת ילדים כשאתה מסיים רפואה'. ואני שמח מאד שכך בחרתי".

 

– עד כמה אתה מצליח לעשות הפרדה בין העבודה לבין החיים הפרטים שלך? כשאתה מגיע הביתה אתה מצליח להשאיר את העבודה מאחור?

"אין שום הפרדה, העבודה הולכת איתי הביתה. שלי רעייתי, הכירה את זה, הייתה רואה אותי קם לפתע בלילה רץ לקרוא משהו, פתאום בא לך רעיון אולי הילד סובל מזה.

מתקשר בערב להורים לשאול מה התקדם עם ילד כזה או אחר. רופא ילדים זה לא רק מקצוע, זה אורח חיים".

 

– מה הביא אותך בעצם להתגורר ביסוד המעלה?

-"אחרי הרבה שנים שעבדתי בבית חולים בבלינסון וגמרתי התמחות אחת בילדים וגם מומחיות נוספת בכליות ילדים, הייתי מגיע לכאן אחת לשבוע, כדי לייעץ.

בשלב מסוים החלטנו אשתי ואני לעשות שינוי. רציתי לצאת מבית החולים לקהילה, חשבתי שאפשר לעשות בקהילה המון. עלה לי הרעיון לפתוח מרכז לטיפול בילד כשסיפרתי את זה בקופת חולים, הציעו לי לפתוח את זה בנתניה או באצבע הגליל. לשלי ז"ל, שהייתה מורה לחינוך מיוחד, הציעו , להקים פה את החינוך המיוחד, היא הקימה את החינוך המיוחד בכפר בלום, ואני הקמתי פה את מחלקת הילדים. מאד שמחנו על ההחלטה, לעלות לגליל עם האורח החיים הגלילי. מאד דיבר אלינו, הירק, האוויר. טוסקנה של מדינת ישראל".

 

– הזכרת את שלי ז"ל שהייתה חולה המון שנים בטרשת נפוצה, אני יודע שטיפלת בה במסירות מעוררת הערצה עד יום האחרון . אני תוהה האם יש הבדל בין בכך שאתה רופא או שהרגשת בעל כל הזמן?

"אתה לא יכול להתעלם מהמקצוע, יש אלמנטים שאתה תורם יותר מבעל רגיל. הבעל זה הדבר הראשון ושלי קיבלה 'תוספת', מה שנקרא".

 

– כמה זמן עבר מאז שהיא נפטרה?

"3 שנים. שלי הייתה אישה בריאה. אף פעם היא לא אמרה שהיא חולה. שלי תמיד אמרה 'אני אישה בריאה עם מוגבלויות'. זה היה המוטו שלה בחיים. היא תמיד שידרה כוח ועוצמה ולא עשתה לעצמה שום הנחות, היא לא רצתה שאיש יחמול עליה.

גם כשהיא כבר ישבה על כיסא גלגלים היא עבדה כרגיל".

 

– כמה ילדים יש לכם?

"חמישה".

 

– במה הם עוסקים?

"הבן הקטן מסיים בעוד חודשיים את לימודי הרפואה בבאר שבע, ונראה לאיזה כיוון יבחר ללכת. ארבעה ילדים נשואים, ויש נכדים. ילדים מוצלחים מאד, אין תלונות. ילדים טובים ומוצלחים".

 

– מרפאת הילדים שאתה מנהל תמיד עמוסה במטופלים, לצד זה אתה גם מנהל את תחום הלימודים בקהילה בבית הספר לרפואה בצפת, אתה עסוק מאד ועובד בעבודה מאד תובענית, במעט זמן הפנוי שיש לך, מה אתה נהנה לעשות, מה משמח אותך?

"אני אוהב להכין יין. את זה למדתי מאבי. אני אוהב לקרוא ולעבוד בגינה. מן הסתם מי שעובד כל הזמן עם אנשים בוחר בסוף יום לעבוד עם צמחים. הפרחים והצמחים עושים לי טוב".

 

– אם לא היית רופא, איזה מקצוע אחר היית בוחר?

"לא חושב שהייתי ממשיך את בית החרושת של אבי. הייתי תלמיד מעולה במתמטיקה, עילוי. יכול להיות שהייתי הולך ללמוד ראיית חשבון. אולי?".

 

– מי האדם שהכי השפיע על החיים שלך?

"אשתי. ופרופסור ברנט".

 

ש. לרגע חשבתי שתגיד אמא..

"תראה, לאימא היה תפקיד חשוב בהתחלה, את הבסיס היא נותנת, את הביטחון, את האמונה בעצמך. אבל אח"כ זאת הייתה אשתי. הייתה לה אישיות מיוחדת. לא קל היה לה לקחת הכול עליה, אני סיימתי את לימודי הרפואה עם שלושה ילדים, היא טיפלה בכל הבעיות. היא דחפה אותי להמשיך וללמוד, לסיים התמחות אחת, להמשיך לשנייה והתמחות שלישית בחו"ל. היא כל הזמן הלכה איתי, לקחה את כל מטלות הבית על עצמה. כן, שלי הייתה אישה יחידה ומיוחדת…."

 

פרס הצטיינות

 

אחרי יותר מ-30 שנה שבהן מטפל ד"ר קריסטל במסירות ובאהבה בילדים, הוא זכה לפני שנה לקבל את פרס חיפ"א, פרס נחשק ויוקרתי בקרב רופאי הילדים. כשהודיעו לו על כך שנבחר ברוב קולות הוא היה מופתע, וזאת משום צניעותו  ובישנותו הרבה.

אחת הסיבות לקבלת הפרס היא ההשפעה של ד"ר קריסטל על חיי ילדינו. מאז אותו יום שהקים בקריית שמונה את מרכז הטיפול בילד, הוקמו בישראל הודות ליוזמתו והשפעתו בכל רחבי הארץ, עוד כ-60 מרכזי טיפול בילדים.

 

 

אולי יעניין אותך